"זה הולך להיות קצת לא נעים, אני מצטער." הוא הכניס מכשיר מאורך.

"אז מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?"

"אני כבר גדולה. אני רוצה להיות פיסיקאית."

"יפה."

על הצג התחילו לראות משהו.

"את צודקת."

"מה?"

"את בהריון."

הסתכלתי על הצג. איפשהו, בין כל מה שיש שם, אפשר לראות שיש בנאדם שמתחיל את חייו. בתוכי. הילד שלי. הילד של אלעד.

"את רואה כאן שזה מחולק?"

"כן. מה זה אומר?"

"זה כנראה תאומים."

שניים?!

"אבל אני לא רואה עדיין דופק. באת אליי עם הרבה פיפי, אה? תלכי לשירותים ואחר כך נמשיך להסתכל."

הלכתי לשירותים. עדין לא הייתי צריכה. הסתכלתי במראה.

מה אני הולכת לעשות?

ומי אני בכלל שאבחר?

מי אני שאבחר להרוג חיים שהתחילו?

מי אני שאקבע לאלעד שהוא הולך להיות אבא, סמוך ליום הולדת ה-19 שלו, כשהוא אמר בכל הכנות שהוא לא מוכן לזה עדיין?

ומי אני שאביא חיים לעולם כשאני לא יודעת אם אוכל לתת את כל שיידרש להם?

אבל לא באמת התלבטתי. היה ברור לי מהרגע שראיתי את שני הקווים: אני לא עמדתי לעשות הפלה.

לא רציתי להיות תחת הרדמה כשמכשירים עוקרים מתוכי והורגים יצור קטן, חלק ממני שהוא לא אני.

ואני אתן לו את כל שאוכל. אולי יהיה לו אבא רק של סופי שבוע וגימלים אבל יהיו לו אותי. ויהיה לו סבתא ודוד. וגם לכל מה שהוא זקוק חומרית אני אוכל לדאוג.

חזרתי לבדיקה.

"עכשיו רואים יותר טוב. את רואה? אבל אני עדיין לא רואה דופק."