my life-sad but true

טוב אז..אני ספיר

איך אני אסביר את זה? אני פשוט צריכה לשפוך ואין לי למי.

אני מרגישה כאילו כל מי שסובב אותי אומר שאיכפת לו, באמת מאמין שאיכפת לו אבל שזה לא באמת נכון.

אני מרגישה כאילו אני קורסת, אני נשברת, ולכל העולם שסביבי פשוט לא איכפת מספיק, ויש לי הרבה חברים טובים אבל.... זה פשוט לא זה....

כלומר איך אני אסביר את זה.. אני מרגישה ממש לבד.

המשפחה שלי בכלל לא קרובה אליי, לא אחת מהאחיות שלי, שכל אחת עם החבר שלה או העיניינים שלה ולא ה"חברים" שלי.

יש לי אנשים שקרובים אליי,כמובן, אבל יש כל מיני חומות שמקיפות אותי שהם פשוט לא יכולים לעבור, וזה לא אשמתם,רק אשמתי....

אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות... אני קמה בבוקר בלי סיבה וטעם לחיים, הולכת לישון בתקווה שהיום הבא יהיה יותר טוב או שאני פשוט אשן לעד ובמהלך היום....במהלך היום אני שמה חיוך על הפנים,מעמידה פנים שהכל טוב ואוכלת את עצמי מבפנים. כשזה ככה כמה שבועות זה לא מסובך להסתדר אבל כשזה ככה יום אחרי יום אחרי יום, מהרגע שהתחלתי את כתה ט' אז אני כבר לא יודעת מה לעשות.....

אני צריכה מישהו שאני אוכל לספר לו הכל, אני צריכה חבר אמיתי ואני פשוט לא מוצאת...למישו יש הצעות?...