כמו בכל שנה מגיע ה- 31/12 ואנחנו חושבים במודע או שלא במודע מה יהיה שונה בשנה הבאה, האם יכול לעזאזל להיות יותר גרוע? האם יכול להיות יותר טוב?
באופן מעוות ביותר אמרתי לחברה שלי לקראת סוף השנה "נראה לי שהשנה הבאה חייבת להיות גרועה, הרי על שנה שעברה אין לי תלונות כמעט"
כל זה היה נכון מאוד עד לאותו רגע בו, כמה ימים לפני סוף החודש, נפטרה סבתא שלי. דווקא על הנושא הזה אני לא רוצה להרחיב כמעט, כי לא קל לי לדבר על זה. הצטערתי, עוד לפני שהיא נפטרה, וגם עכשיו אני מצטערת שכמעט ולא יצא לי להכיר אותה. סבתא הייתה אישה חזקה, בדיעבד הבנתי שהיא בעצם הייתה המודל לכל הצד של אמא במשפחה אבל אני הכרתי אותה בעיקר בחולשתה. אבל אני אעצור את עצמי כאן.
לפני כשבוע חשבתי על זה שוב, האם באמת היה כל כך טוב השנה?
סבתא שלי הייתה בעצם השיא ואין שום דבר שמתקרב לעובדה שהיא לא איתנו יותר , אבל אז הבנתי שבעצם שיקרתי לעצמי. ובמידה מסויימת גם שיקרו לי.
ביום ההולדת שלי, באוקטובר, קיבלתי מתנה נפלאה- החבר (שעכשיו הוא לשעבר) החליט להתעלם ממני כמעט לחלוטין וגרם לי להעביר את רוב הערב בבכי שאותו ליוותה אחת החברות הכי טובות שלי. טיפשה שכמותי עוד חשבתי לתת לו הזדמנות להסביר את עצמו, אבל מסתבר שכל מה שהיה להגיד זה ש"אנחנו צריכים לדבר על העניין". הרי ברור ששיקרתי לעצמי והכחשתי, על מה עוד הוא יכול לרצות לדבר?
איך לעזאזל אפשר להיפרד ממישהו בטלפון אחרי 4 חודשים (וכאן אני תוהה האם להשתמש במילה , "מופלאים" או אולי "מקסימים" אבל קצת קשה לי בדיעבד)? מבדיקה של העניין הייתי בטוחה שיש לו ביצים ושהוא גבר, שהוא לא יגיד שהוא יבוא לדבר איתי ובינתיים , בטיפשותו או בכוונתו, יגיד לחברו הטוב שנפרדנו. והרי שמועות מתפשטות מאוד מהר.... כל כך מהר ששעתיים אחרי השיחה , נודע לי שהוא הכריז שנפרדנו. זה רשמי. את פשוט לא היית שם לשמוע על זה.
אחרי יומיים הוא התקשר וביקש לבוא. ביקש לבוא לדבר על מה שהוא לא רצה בטלפון. ביקש לבוא להצדיק את עצמו בצורה לא צורה. "לא ידעתי שאת כבר יודעת". ואני כבר לא רציתי שהוא יבוא. לא הגיע לו לראות אותי יושבת ובוכה בפניו. לא הגיע לו להגיע למרחק נגיעה, לנסות לנשק אותי לפרידה. להביא לי את אותה מתנה שבסוף קיבלתי חודש וחצי אחרי כשהוא החזיר לי את הדברים שלי. כמה סימבולי שהוא קנה לי את הספר האהוב עליי, "התפסן בשדה השיפון", על הילד שלא רצה להתבגר, שרצה שיתפסו אותו ושלא יפול לעולם המבוגרים הנורא. הרי הוא בעצמו ילד, הרי הוא בכלל לא יודע מה זאת אהבה אמיתית. מי זה בכלל הבן האדם הזה שביליתי איתו כל כך הרבה זמן במשך ארבע חודשים?
4 חודשים, אפשר לצחוק על זה, להגיד שאנשים נפרדים אחרי שנים אז על מה אני מתלוננת?! נכון.אפשר.
מצד שני איך הייתי אמורה להסביר לעצמי את העובדה שכמה ימים לפני זה הוא הכריז בפעם המיליון על זה שהוא אוהב אותי, על זה שהוא איתי, במיוחד ברגעים הקשים בהם סבתא שלי הייתה בבית חולים.
ואיך אחרי יום לא התקשר אפילו ולא ידע ששכבתי בבית עם 40 חום שוקלת אם המיון הוא פתרון מתאים לסבל.
ולפני זה סיפר על העתיד שהוא רואה.
ואחרי זה אמר שהוא לא רואה לזה עתיד.
ולפני זה הרגשתי ממנו , מהבפנים שלי, שאנחנו כל כך מתאימים.
ואחרי זה הוא אמר שלא נראה לו שאנחנו מתאימים.
ואיך הוא אמר כל כך הרבה דברים, ואפשר היה לחשוב שהוא אדם של מילים בלבד.
אבל לא.
היו גם מעשים. ברובם המוחלט טובים.
אז הוא שיקר לי , אולי גם לא במודע שיקר לעצמו כי הוא בכלל לא יודע מה זאת אהבה. עכשיו אני יודעת שלהיות במערכת יחסים שנתיים לא מעידה על כך שמישהו יודע מה זאת אהבה.
אבל אני יודעת. אני יודעת מה זה.
למרות אלה שהיו לפניו, אני אודה ואומר שהוא היה האהבה הראשונה שלי.ואני טיפשה שתמיד נותנת כל כך הרבה מעצמי.אולי יותר מדי. ברוח המבחן ביום ראשון, אצטט בעיוות רב את פרויד – לאדם יש מערכת אנרגטית, מערכת ליבידו סגורה. הוא נקשר לאנשים , נותן להם מהאנרגיה שלו. כשהאדם מת (הוא דיבר על אבל , על שכול, אבל זה תקף גם לכל סיום של התקשרות) אנחנו נשארים עם אנרגיה נפשית מושקעת שאנחנו לא מקבלים בפידבק. אנחנו מדולדלים נפשית. רק אחרי עיבוד הזכרונות , העלאה שלהם, אנחנו יכולים לספוג אותם חזרה ובתור סיום מוצלח לקבל את הליבידו שלנו חזרה כי כמותו מוגבלת.
אז כנראה שרק לא מזמן באמת נתתי לעצמי את הזמן לעבד, למרות שכבר עברו חודשיים וחצי. כנראה שסירבתי להאמין בשלב מסויים. הרי הדחקה והכחשה הם ממנגנוני ההגנה הכי מוצלחים. או שאולי סתם עכשיו הכול עולה בחזרה כי יש לי יותר מדי זמן לחשוב.
אני רוצה לשבת פה מול המחשב עוד כמה שעות ולעבד , לפחות בשביל עצמי, מה עוד השתבש במבט רטרואקטיבי אבל אני לא יכולה. למרבה האירוניה יש מבחן למרות שאני לא לומדת כבר חודשיים. כדאי שאני אוציא את עצמי מהחדר הזה ואנשום קצת אנשים אחרים.
אולי אני אחזור לכתוב, ואולי לא.
בכל מקרה אאחל לבינתיים לי ולכם שנה יותר טובה, מלאה בליבידו.
יאנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
