החיים בתוך ניאגרה.

לפניי שנה וכמה זמן נפטרו סבא וסבתא, והדבר שאני הכי זוכרת זה את סבתא מובלת לבית חולים ואת הזמן שלקח לה עד הסוף.

אני זוכרת שבהתחלה היא הייתה בלניאדו הבית חולים בנתניה, כמו סבא, ואז עברה לבית חולים מאיר בכפר סבא.

אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, אבל אני זוכרת את הפעמים שבאתי לבקר אותה בבית חולים. זה היה יותר כמו בית אבות לחולים מחוץ למאיר, אבל ממש ליד. 

אני זוכרת את הריח הרע שהיה שם, ריח של אוכל מסריח כזה, שמזריקים ישר לגוף, בלי לעכל.

ואני זוכרת את המבטים שהיה לאחיות שם. מבט של מוות.

אבל אני הכי זוכרת זה את המטופלים. המסכנים האלה. יושבים רזים, עקומים כולם, שהכיסא גלגלים פי שתיים מהם, עם צינורות בכל הגוף שמובילות לחמצן. והמבטים שהיו להם.. כל כך ריקים וחסרי חום. פשוט מבטים מתים..

ואז, אחרי שאתה הכי נדהם מכל מה שקורה במקום הזה, אתה מחפש את סבתא שלך. מכל המטופלים המסכנים והמפחידים. ואז, כשאתה מוצא, אתה מתחיל לבכות ולא מאמין בכלל שזאת היא. לא מאמין שהיא נראת ככה. רע. פשוט רע. רזה, פנים צנומות כאלה, קרה, לא מגיבה, לא מזיזה כלום. פשוט יושבת ושותקת. בלי מבטים, בלי כלום. ואתה רואה את החמצן שנכנס לה דרך האף, ואת האינפוזיה שמחוברת לה לוריד, ואת החיוורון של בית חולים שיש לה. ואתה פשוט לא מאמין.

לי ממש קשה עם המראות האלה. עם כל הדברים האלה. קשה לי. אז איך אני, אחת שאיבדה רק שתי אנשים, מתמרמרת כאילו זה יומי האחרון, כשאחרים איבדו את סבתא, סבא, דודים, דודות, בני דודים, הורים ואחים שלהם? איך אני, יכולה להגיד שרע לי, ושקשה לי, שאין לאחרים משפחה בכלל? שהם לבד בעולם? 

אז אם איבדתי 2 אנשים אהובים וחשובים כלכך, אז איך זה לאבד 6,000,000 אנשים?

אני מוצפת במחשבות של מוות ושואה. אויש פולין