אני במצב נפשי שבור. משהו בין ניסיון הדחקה לקבלת המצב. לא מצליחה למצוא את עצמי עכשיו.

אני מקשיבה לאפרת גוש. אוהבת כל-כך להקשיב לה..."ואני עוד עלולה להיתגבר, אני רוצה שתשקר, האמת הזאת - אסור שתאמר.."

מתאים לי לסיטואציה כרגע.

הכלב שלי נעלם לפני שבוע. אני לא יוצאת מגדרי ולא ממש מנסה לחפש אותו. וזה כ"כ לא מתאים לי.

זאת לא פעם ראשונה שהוא נעלם. תמיד מצאתי אותו בסוף. כי, למען האמת, תמיד חיפשתי אותו.

הפעם, משום מה לא עשיתי את זה. אני לא יכולה להסביר אפילו למה. והפעם הסוף ייכתב במילים אחרות. יש שמועות פה ביישוב שמישהו ירה בו אחרי שתקף את הכלב שלו, חלק אומרים שראו אותו לפני יומיים ויש כאלה עם הגירסה שהוא נדרס בכלל.

אני לא יודעת למי להאמין ומה לעשות עם עצמי. אני מתוסכלת. מדי פעם בורחות כמה דמעות סוררות. אף אחד לא באמת מבין מה אני מרגישה ומה עובר עליי.

אני צריכה ללכת לישון ואין לי חשק ומחר בלגן, אני עדיין לא יודעת איפה אני צריכה להיות, במשרד או עם הילדים. אין לי כח לבלגן על הבוקר.

ואני פאקינג רוצה את הכלב שלי.

חרא.