את הקטע הבא כתבתי ערב לפני יום כיפור לפני שנתיים. זה לא שאני לא ממחזרת קטעים, אני פשוט כ"כ מתחברת לקטע הזה והוא כ"כ נכון לי גם לעכשיו, שיש בי צורך להביא אותו שוב.

לפני שאני ממהרת להתקשר לכולם,

לפני שאני חושבת על המילים הנכונות,

לפני שאני מבקשת את הסליחה המתבקשת...

אני רוצה להגיד לעצמי כמה מילים.

אמנם יום כיפור מכפר על עבירות של בן אדם למקום,

ועליי, מוטלת החובה לבקש סליחה על כל העבירות שבין אדם לחברו,

אבל יש עוד מישהי אחת שסבלה אותי כל השנה.

והגיע הזמן שגם ממנה אני אבקש סליחה.

סליחה.

סליחה שהזנחתי את עצמי כ"כ,

וגם טיפחתי את עצמי עד כאב.

סליחה שדיקדקתי והייתי לא וותרנית כלפי עצמי,

וגם שלא עמדתי בציפיותיי.

סליחה שלא אהבתי את מה שיש לאהוב,

ולא שנאתי את מה שצריך.

סליחה שהעמדתי לעצמי כ"כ הרבה מטרות,

וסליחה שלא מילאתי את כולן.

כי בנינו, יש גם מקום לכפר על עבירות שבין אדם לעצמו.

ותאמינו לי שהיו הרבה.

לא ממזוכיזם, או מחוסר השלמה עם מי שאני.

זה סכ"ה כמה נפילות שקורות במירוץ הזה שנקרא החיים.

החיים.

מחר. יום כיפור. שאבא למעלה ייתן לי להמשיך אותם.

"אבינו מלכינו כתבני בספר חיים טובים.."

                                             [מתוך סליחות לעשרת ימי תשובה.]

יותר מחצי שנה שלא עדכנתי את הבלוג.

זה נשמע הרבה, ככה כשמסתכלים על זה.

אבל תכלס, כ"כ הרבה דברים קרו. כ"כ מעט זמן.

החיים שלי זזו מקצה אחד - לשני - וחזרו בחזרה.

וזה סכ"ה חצי שנה.

מה קרה שדווקא עכשיו בא לי לעדכן?

לא התרחש איזה מקרה מרעיש, לא התחלתי את חיי מחדש, ולא, לא קיבלתי על עצמי להעיר את הבלוג ולעדכן בו שוב.

סתם פשוט חשק לשפוך מילים. לכתוב ולכתוב גיבובי מילים ושטויות. בדיוק עכשיו, בשעה הלא ברורה הזאת.

וזה מה שכיף בכל העיניין הזה, של הבלוג. או בכלל, כל יומן.. שהוא לא בוגד. והוא תמיד נשאר כאן. והוא לא נעלב, ולא כועס, ולא הולך לחפש לו אמא אחרת.

ואם פעם בחצי שנה אני נזכרת בו - אז אני פשוט יושבת ומתחילה להקליד והמחשבות עוברות אל הפיקסלים הזעירים.

ולפעמים זה גם עושה הרגשה ממש טובה. כמו עכשיו.

חפרתי די.

לילה טוב, רייצ'י.