יש ימים שזה מציף אותי
שאני נכנסת למיטה ומתכרבלת בשמיכה והעולם סביבי קורס כי אתה לא שם, וגם לא תהיה.
ככשאני רואה או מדברת על משהו שקשור למחול, ואני נזכרת איך לא יצא לי לראות אותך רוקד באמת.
כשאני שומעת את השירים שלנו, כשאני נזכרת שהקפיצה והסיכון שלקחנו התרסקו אל האדמה, התנפצו.
אני אבודה, ואני צריכה שתייצב אותי.
שסוףסוף אני מוכנה להוד
כ
כשאני שומעת רובי וויליאמס, או שיר שיש בו את המילה Eternity.
כשהעולם מציף אותי, וקשה לי
וות בפני עצמי שאני חזקה, ואני נבונה, אבל אני כלום בלעדייך.
[והשקט הזה לא מפחיד אותי, תשמעי איך הוא מתגבר]
[או שכן].
ים, שרודפים אחרי.
אמרתי פעם שהדיכאון הוא כמו גלים בים, אתה מנסה לרוץ, לברוח, אבל החול לא תומך בריצה שלך, והגלים במילא זזים מהר יותר ממ
בך, ואז אתה שוקע, טובע, מרחף שם בתוך העצב שלך.
קראתי פעם ספר שבו הוזכר המושג "וולטשמרץ", הלא הוא "צער העולם", כשכל דבר מעציב אותך, וכל דבר מפיל אותך, ואתה רק רוצה להתמוטט.
אני חושבת שאני מוולטשמרצת.
אוף.
אני רוצה לסלוח על כל מה שהיה, רוצה לסלוח לך, ולעצמי. בעיקר לעצמי.
איבדתי הכל כי אני מפורקת, כי דברים בי נשברו כל כך מזמן ואין להם תיקון, ואיך, איך ציפיתי שזה יעבוד איתך?כל החודשים של הכאב והסבל והפחד האינסופי.
אני מצטערת,
אבל אני לא יודעת איך לסלוח לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
