כל כך הרבה זמן עבר, שהזרות כמעט כואבת, כל מה שהייתי השתנה, כל מה שכאב לי, כל מה שעשה לי טוב כבר התעמעם וכמעט שלא קיים.
אז היו לנו פרידות, שברונות לב, נסיגות לחרדות, לדכאונות, לחוסר אכילה. ומה מכל זה יצא? לא יודעת, לא יודעת אם עכשיו זה רק אפר, או שיש ניצוץ קטנטן שעשוי להצית אש מחודשת, לתת טעם חדש וכיוון לחיים.
הייתה לי יומולדת.
קיבלתי חתול, תינוק, שצריך לטפל בו כמו בתינוק, ואולי זה כרטיס היציאה שלי מהבוץ הזה, אי אפשר להיות מדוכאת כשגור החתולים משתולל ומנסה לצוד ולאכול לך את הספר, אי אפשר לשקוע בחוסר תפקוד כשצריך לדאוג לו למים ואוכל ולארגז החול, וכשצריך לתת לו תרופות פעמיים - שלוש ביום.
זה קצת כמו תינוק, מגיעים לו חיים טובים, ואם אני רוצה לספק לו אותם אין לי ברירה אלא למצוא את הניצוץ העדין שבתוכי, שיצית מחדש את שאריות שעוות הנרות שהתקשתה כבר מזמן.
כל כך הרבה אולי. כל כך הרבה שלא ידוע, כל כך הרבה קווים ישרים וסטטיים שלא משתנים ולא משנים, כמו לנהוג על כביש החוף, לאט, משעמם, מקפיא מחשבה.
סוכנת ע"ח, בוהה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
