אולי זה בעצם לא הלילה, זה השבועיים האחרונים, שהולכים מדחי אל דחי.

אני בסדר, אני מניחה, חוויתי פרידות מבני זוג בעבר, חוויתי שיברון לב, אבל זה אף פעם לא היה ככה, וזה אף פעם לא היה כל כך... חסר טעם.
כי זה לא שאנחנו לא אוהבים, זה לא שאנחנו לא מתאימים, זה לא שאנחנו טובים ביחד, זו פשוט העובדה שאני נמצאת במקום מחורבן בחיים שלי, והוא לא מסוגל להתמודד עם זה באופן רציונלי כרגע. זה הכל תזמון, תזמון מטומטם, אני שונאת את זה.

זה לא מה שמפריע לי פה אפילו, מה שמוציא אותי מדעתי זו הבחורה שהכירה בינינו, היא מאז ומעולם הייתה דלוקה עליו, גם כשהיינו ביחד היא כל הזמן שיחקה איתי בקלף ה"אני מכירה אותו יותר זמן" או "אני הכרתי ביניכם", כאילו שיש לה איזה כוח עלי כאן, אבל בסדר, חברות, זה לא מכוונה רעה ומבליגים.

אבל אחרי שנפרדנו רבתי איתה, נטו בגלל הפסיכוזות שלה, ובאמת שהיא ירדה לפסים מאוד אישיים ומאוד נמוכים, אבל אני יכולה להתמודד עם כל אלו, עד השלב שהיא העיזה לשלוח לו סמס ולדבר איתו על זה, עד שהיא העיזה לומר לי שעדיף לו בלעדי.

אני לא אוהבת לכעוס ואני לא אוהבת לשנוא ואני באופן כללי שונאת רגשות שליליים, אבל זה... זה פשוט מציק לי, מטריד אותי אפילו, כמו זבוב שנכנס לאוזן, לא מצליחה להיפטר מזה, מהכעס שיש לי כלפיה, וגם מהעלבון. איך מישהי שהייתה חברה יכולה לומר דברים כאלו? לקרוא לי חולת נפש, לומר שהיא כל מה שאני לא אהיה בחיים [כן, שמנה, טיפשה ומכוערת]?

זה עוד עניין, שמנה? ממתי אני מתייחסת לזה, ועוד בתור משהו שלילי? כנראה מאז שהיא בכתה לי שבועות שלמים שאני יפהפיה ורזה והיא רוצה להיראות כמוני.

אז איך היא מסוגלת לומר את הדברים האלו?

אני בן אדם מסודר, הדברים חייבים להיות ממוקמים במקום שלהם עם סיבה והגיון כלשהו, אחרת המוח שלי יוצא מדעתו, ואני לא יכולה לפטור את זה ב"היא חולת נפש" פשוט, למרות שזה נכון, כי זה פשוט לא מסתדר לי, איך אנשים יכולים להיות כל כך רעים?:-/.

בלעכס.
מבולבל לי, יש פשוט גלים ומערבולות בתוכי ואני לא מצליחה להתיישר ולעשות מה שאני צריכה לעשות :-(.

סוכנת ע"ח, עוד מבולבלת.

והנה הוא שם,

אותו שיער, אותו מבט, אותו קול וטון דיבור, אותו המוח שמפתיע ומטריף אותי כל פעם מחדש,

אותו הריח, אותו המגע,

סיטואציה מאוד שונה.

מאוד.

ואיך שהומו המחמד כנראה לא יודע מה היה,

"תרגישי את הלב שלו" הוא אומר לי,

ואנחנו מחליפים מבטים, ואותה המחשבה כנראה עוברת בראש של שנינו,

"אני אוותר" אני מקפידה לא להסתכל,

"נו כבר" והמחמד לוקח לי את היד ומניח אותה על לוח החזה, והלב שלו פועם, והעור שלו חם מתחת לחולצה, והמגע מרעיד אותי.

דברים שנגמרו מזמן,

ארבע שנים עברו,

אם הוא רק היה יודע *כמה* דברים עברו עלי, כמה כאב, כמה סבל,

ואולי עדיף שלא ידע, מה זה ייתן לנו?

דברים שנגמרו מזמן חוזרים אלינו כמו חדשים,

ארבע שנים עברו,

רגשות חדשים, קשרים חדשים, לבבות חדשים,

ובתוך כל הכאב של העכשיו, לרגע הבליח בי זיכרון של תשוקה אינסופית, של הנשיקה הראשונה,

[זוכר איך בכלל לא התכוונו? איך ישבתי לידך, קרוב קרוב כי קר, ונישקת אותי על הלחי, ופתאום אלו היו שפתיים?]

לרגע נזכרתי במגנטיות שחיברה בינינו, במתח הכמעט חשמלי שהיה באוויר כל פעם שהיינו באותו המקום,

[זוכר איך קראו לנו "הזוג המלכותי"?]

ובין לבין, אני זוכרת את הכאב, אני זוכרת את החבוב, אני כואבת אותו כל כך,

ואני לא יודעת מה אני חושבת, מה אני מרגישה,

אני פשוט מבולבלת.

סוכנת ע"ח, בלבלות.