כאשר אור יצא מהבית, הוא שכח באיזה שנה הוא היה כנראה, הוא לא האמין למה שהוא רואה, כבישי עפר ישנים, בטון, מכוניות שהוא לא האמין שבאמת היו קיימות בשלב כלשהו, פעם גיא הראה לו סרטים ישראלים ישנים, אבל הוא לא האמין שבאמת היו זמנים כאלה, 'ימי הביניים' הוא לחש לעצמו, הוא התחיל ללכת, הוא היה במושב, הוא לא האמין שבאמת היו פרות, לולים, ליכלוך...איך אנשים הצליחו לחיות ככה?!

אחרי חצי שעה של שוטטות במושב בה הוא זכה למבטים בוחנים, כנראה שהביגוד והשיער שלו היו משהו עתידני לדעתם (או הומואי, הוא לא טרח לשאול), אור הגיע למה שהיה אמור להיות כביש מהיר, כמות העצים הקטנה ומיעוט הבניינים היו דבר שבאמת היה לו קשה להאמין שקיים, לפתע עצרה לידו מכונית שיצאה מהמושב, זו הייתה סבתו, "לאן אתה הולך?" היא שאלה, אור משך בכתפיו, "חשבתי ללכת לתל אביב, אני זוכר שזה היה המקום הכי מתקדם בתקופה הזאת" הוא אמר, "ואיך חשבת להגיע לשם?" היא שאלה, אור שתק כמה שניות, "טרמפים?" הוא שאל, הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות מהפיתרון שהוא הציע באותו רגע, "באמת! אתה יודע איפה אנחנו? הכל כאן מלא בערבים שהשם יודע מה יעשו לך!" היא אמרה, הוא השפיל את עיניו, מה שנכון נכון.

"תקשיב מה, אם תבוא אליי לבית עכשיו, ונדבר כמו שצריך, אני אקח אותך לתל אביב בעצמי" היא אמרה, אור הביט בה, "עשינו עסק" הוא אמר, הם חזרו לתוך המושב, ברגע שהוא נכנס לבית תמי לקחה אותו לשכנה, "שלום שרה, את יכולה לעזור לי? הוא בא להתארח אצלי ושדדו אותו, כל מה שהיה לי לתת לו ללבוש הייתה תחפושת פורים ישנה של בעלי" היא אמרה, 'תחפושת?!' אור תהה, כולכם נראים כאילו התחפשתם לארחי פרחי מאחד הכפרים של ההיפים המופרעים ואתם קוראים לזה תחפושת?!.

"אוי בחור מסכן, בוא בוודאי, אתה נראה במידה של אחד הילדים שלי" היא הכניסה אותו, ונתנה לו בגדים, "איך זה?" היא שאלה, אור הרגיש ממש לא נוח, רואים שאלה בדים סוג ז', "הרבה יותר עדיף מהפורים הזה, תודה" הוא אמר, מחייך, "איזה חיוך!" שרה זרקה, "מה שלום הילדים תמי?" היא שאלה, "בסדר גמור" תמי השיבה, "גיא עדיין משחק עם הברביות של שי?" היא שאלה, "ושי עדיין מכסחת לו את הצורה בתגובה" תמי זרקה לה, "תאומים מדהימים, משלימים אחד את השני" שרה צחקה, "זה כל הקסם בילדים" היא אמרה, "את צודקת, לא הייתי מחליפה אותם לעולם" תמי אמרה, מביטה באור, "לא משנה מה", אור חייך חיוך קטן.

"אז עכשיו תספר לי מה אתה עושה פה" תמי שאלה כשהם נכנסו לבית, היא התיישבה על השולחן והביטה בו, "תסביר לי הכל" היא ביקשה, אור התיישב מולה, "הכל נורא פשוט...ומסובך" הוא אמר, ופתח בסיפור, שהיה נורא קצר, אבל נורא ארוך,  "עשיתי את שלי, עכשיו ניסע לתל אביב, אני חייב לבדוק שם כמה דברים" הוא אמר, "אנחנו ניסע, אבל לא עכשיו, לא בזמן הקרוב, אתה צריך להתאקלם לזמן הזה, הכל נורא שונה, אתה מתאר את התקופה הזאת כחוויה חד פעמית וזה נכון, אבל אתה צריך להבין שמעבר ליופי בכך יש המון כיעור, תישאר פה, תתאקלם, תתרגל לעבודת כפיים לפני שתלך לתל אביב ותכיר את העולם החדש" היא אמרה, היא הביטה בו במבט שהוא ראה אצל גיא כשביקש שיבטיח לו משהו, מבט כל כך אוהב ודואג, וכמו עם אבא שלו, המילים "אני מבטיח" יצאו המילים מפיו. תמי חייכה, "אם כך, ברוך הבא למושב, אור בן לולו"