קיבלתי משימה מ-Kiskin-Martishkin והתברר שהיא די קשה. לא רק "סודות גדולים אין מגלים" גם באישה חייבת להיות תעלומה. אין כל כך הרבה על מה לספר.
אז מה נשאר?...
1. אני מנגנת בפסנתר. כמו כל ילדה במשפחה יהודית הייתי צריכה לעבור את זה. אבל הוריי היו חכמים: הם לא הכריחו אותי ללמוד בכוח – פשוט חיכו עד שיום אחד אמרתי שאני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר. הייתי אז בכיתה ב'. כלי נגינה קנו לי רק לאחר חצי שנה, כשהיו בטוחים – אני אמשיך ללמוד. באותה עת חיים בברית המועצות לא היו כלים - מחיר של פסנתר היה פי שלוש מהכנסה חודשית של שני מהנדסים (ההורים שלי), לכן אימה הייתה צריכה לעבוט כלי כסף (מאלו שמעבירים מדור לדור). כך קיבלתי פסנתר. למדתי במשך תשע שנים וזה תמיד היה תענוג. עלינו ארצה עם שש מזבדות ורק לפני כמה שנים קניתי פסנתר חשמלי. היתרון שלו – אוזניות: רק אני שומעת את המנגינה. לפעמים אני שבועות לא נוגעת במקלדת, אבל תמיד מגיעה רגע של אשראה... עשירת תודה להוריי על מתנה שקיבלתי מהם.
2. כבר כמה שנים אני עוזרת לאיש מקסים – אביב עקרוני – בתרגום שירים מרוסית. השתתפתי בהכנת כמה מספריו: שביל החלב (2001), אשכולות (2005), ערפיליות (2005). עבודה מאוד מעניינת ומעשירה אותי בידיעת עברית. בפגישות אלו אני נהנית משיחות עם בן אדם משכיל, נבון, שראה הרבה מדינות ופגש אנשים רבים ויודע לספר על זה. כל הספרים מאוירים על ידי בלה עקרוני, אשתו של אביב, צ'לנית, מורה למוסיקה וגם ציירת.
.
3. כנראה, גורלי – להיות ספרנית – היה קבועה מראש. הייתה לנו ספרייה ענקית בבית, בסביבות 2000 כרכים, ובחופש הגדול, בגיל 16( בלי שום כוונה להיות ספרנית בעתיד) החלטתי לרשום כל הספרים - לעשות קטלוג .ייצרתי שיטה משלי, לכל ספר היה באמת כרטיס כמו בקטלוג של הספרייה עם נתונים עיקריים, ואפילו סידרתי את כל הספרים לפי נושאים- ספרות צרפתית הייתה בארון נפרד, ספרות אנגלית, ספרות רוסית. עשיתי את זה בלי שום ידע מוקדם, ובלי לחשוב על זה שאהיה ספרנית...אך כנראה זה היה סימן מלמעלה.
. 4. אני גם אספנית – יש לי אוספים של בקבוקי בשמים וקומקומים זעירים.
5. אני שונאת את הסדרה "שיר שלנו". (אני מקווה שמעריצי הסדרה לא יהרגו אותי). יש המון פרסומת בכלי תקשורת, תמונות בכל העיתונים וכתבי העת, מדברים עליהם לא רק ב"ארץ נהדרת", אבל גם בחדשות. כן,הם צעירים ויפים, אבל מי שיקר ואמר להם שהם שחקנים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
