ואו ילדה , כמה אהבתי אותך
אני חושבת שאפעם לא ב-א-מ-ת הבנת
כמה את חשובה לי,
וכמה את חסרה לי, עכשיו ותמיד
כמה יפה היית נועי שלי ?
הכי יפה בעולם.
כולם אמרו לך, אבל את לא הקשבת.
את תמיד חשבת שאת מכוערת ושמנה
ובגלל זה הכל התחיל,
את זוכרת את היום שהייתי אצלך, אמרת לי : יאו שני אני כל כך שמנה, חח נראלי אני מתחילה להקיא.
שתינו צחקנו, אני בחיים לא הייתי חושבת שזה מה שיקרה
אחרי חודש אני רואה שרזית, נהיית חיוורת והיית עצובה
אני זוכרת שהלכנו ביחד לסרט, התחביב המשותף שלנו, וזאת הייתה הפעם האחרונה.
היינו בקולנוע ותמיד היינו כמו שתי שמנות קונות פופקורן ענק ומלא שוקולד. והפעם לא קנינו כלום , ידעתי שמשהו לא בסדר, אותו יום שהיינו בים, הים שהיה כמו הבית השני שלך, לא רצית להיכנס, אז אמרתי לך בואי נשתזף, באתי להוריד חולצה וראיתי שאת לא מתכוונת, שאלתי מה קורה אמרת שסתם את לא מרגישה טוב והלכת הביתה.
רק באותו יום שבאת אליי, הבנתי מה הולך.
אחרי שחזרנו מיציאה ששתקת במשך כולה חזרנו הביתה והתכוננו לשינה,
אחרי שנרדמת החולצה עלתה לך למעלה וראיתי מראה מזוויעה של עור ועצמות, לא היה שם כלום בבוקסר שישנת היו שתי עצמות לא רגליים קוראים לזה.
הייתי בשוק, ממך, מעצמי שלא שמתי לב מה קורה לחברה הכי טובה שלי !!
הערתי אותך והתחלתי לצרוח עלייך בבכי מה את חושבת שאת עושה, את בכית אני בכיתי שחיבקתי אותך העצמות שלך דקרו אותי, כל כך כעסתי אל ההורים שלך שלא שמו לב, עליי, על כל החברים שאוהבים אותך ברמות.
יום אחרי זה אמא שלך מתקשרת אליי : נועה בבית חולים.
אני ובר טסנו אלייך וראינו אותך שם, שוכבת עם עשרות צינורות מחוברים, אינפוזיה, ואת ? מחוסת הכרה.
אמא שלך בוכה , יואבי לא יודע מה לעשות, ואבא שלך יושב ושותק.
הסתכלתי אלייך, יפה שלי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, התחלתי לבכות, כמו שבחיים לא בכיתי, וככה זה היה שבוע שלם, שבאותו שבוע התעוררת כבר אבל לא חזרת להיות נועה, הרופאים אמרו שהגעת למשקל 30 קילו, בגובה 65.
המצב הבריאותי שלך היה ברצפה, וכולם ידעו שאם לא יעשו משהו, שום דבר לא יעזור.
ניסו להאכיל אותך אבל הכל הקאת, מרוב שלא היה מה להקיא הקאת דם.
ואז הגיע היום הנורא, זה היה אתמול, מהבוקר ידעתי שמשהו רע יקרה.
קמתי הלכתי לבר, ואז אמא שלך התקשרה ואמרה שהמצב שלך הדרדר ממש, רצנו לבית החולים, ראינו אותך,
ובר התעלפה הבטן שלך הייתה דבוקה לגב, כל העצמות בלטו לך, היית כל כך חיוורת.
נשארנו בבית חולים כל היום, היית בהמון בדיקות.
בערב שחיכנו ליד החדר שלך, כל השכבה כבר הייתה שם, כולם כל כך רצו להיות איתך, הרופאים יצאו במבט רציני ואמרו: אנחנו מצטערים.
כולם היו בשוק, עמדו ולא זזו, ואחרי 20 דקות כל הבית חולים התמלא בכי.
אני לא בכיתי, אני לא זזתי מהמקום שלי, לא האמנתי, שהמלאך שלי, האהובה שלי, לא תהיה איתי יותר.
נועי מתגעגעים, אוהבים
ובחיים לא נשכח.
באותו רגע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
