פרק מהסיפור: "ביקור מולדת" / חיה אשכנזי

ב.

בכותל היה אוויר דביק, כבד. בלהט שמש אוגוסט רתחה הרחבה והעלתה ריחות קשים. אבני הכתל נראו לחות ועייפות. צפיפות קשה, מזיעה של שלהי תמוז, ימי בין המצרים. וברקע:

טפט צפוף של קבצנים ועלובי עולם על כל שעל. כולם פושטי יד או מתרימים.

אלו למען עצמם, אחרים - למען זולתם, למען השכנים האומללים, עבור ארגון של קדושים מצילי נפשות, למען קבוצה מקדמת גאולה... 

כאלו שפונים אל רחמיך ולבך היהודי הטוב, שמנשקים את ידי הנדבן הרחום, ממטירים שלל ברכות על ראשו, ובאותו הרצף, וללא שינוי טון והבעה, יורקים קללות וגידופים לעבר האחרים, שנצלו שנייה של הסחת הדעת וחמקו מלשלם.

בולטים ביניהם דברנים שמעלים טיעונים מפותלים, עילגים, כורכים את תלאות חייהם ופשעי הממסד ומנהיגי הדור זה בזה ללא הבחנה.

גם הנביאים לא חסרו: עומדים בשולי הרחבה, מוקפי  סקרנים. והם מתריעים אודות יום הדין הקרב, הפורענות שמחכה מעבר לפינה, ימי גוג ומגוג המתדפקים בפתח, ובד בבד מבשרים שהמשיח כבר כאן, ממש כאן: הדי צעדיו כבר נשמעים בחוצות ירושלים.... והנה-הנה הגאולה...

לגבי, בנו של פועל תל אביבי, מפא"יניק נלהב,  הטקסים הדתיים לא אומרים דבר, אבל גם הוא, כמו כולם, אפוף דאגה לגבי הימים הבאים, האם יצלחו העסקים. איך יישמרו היחסים עם הזקן. עם האישה. והילדה. והילד שבדרך. רק רצה להתקרב לכותל, להניח פתק קטן, כמו כולם. בקשה קטנה וצנועה לבריאות, הצלחה ואריכות ימים לכולם. אבל המשימה התגלתה כלא פשוטה. על מנת להתקדם עד כדי טווח נגיעה, היה עליו לחתור בכוח, לפלס לו דרך, בתוך סבך זרועות לאין סוף, להתחכך תוך קרבה יתרה בגופות מיוזעים. מרפקיו מתנגשים במרפקים זרים, ומותניו נלפתות במתניים זרים בכעין חיבוק לבבי נלעג. אחר כך מצא עצמו דורך בעצמה רבה על כף רגל אנונימית, ופעמיים דרכו על כף רגלו ואצבעותיו נמעכו, עד כי צלצלו אזניו מחמת הכאב.

והנה הדפו הנחשול האנושי והצמידו אל חזהו הרחב של חרדי ענק, בקפוטה שחורה, שאמנם הופתע מעט, ואף הציץ בו במבט משועשע מלמעלה למטה, כהבט הבוגר בילד קטן שבלהט תעלוליו אבדה לו דרכו – ויחד עם זאת, נרתם מיד לעזרתו, חילצו ממערבולת הגופות, וגם נצמד לגבו כמגן חי, וכך ליווהו עד שעמד פנים אל פנים מול האבנים העצומות, הזקנות.

עכשיו מצא עצמו מוקף בקבוצות-קבוצות של חרדים, עטויי שחורים מתפללים בצוותא ובקולות קצובים ומתואמים. האינדבידואליסטים שבהם, המהדרים בתפילה היו מסתובבים ביניהם, חורגים מהמקהלה המשותפת. חלקם כיסו את פניהם בסידור התפילה, ורובם ככולם היו מתנודדים ל-4 רוחות השמים, בקצב סוער, מציגים מופע של ייחוד אקסטטי-אינטימי עם בוראם, קבל עם ועדה.

ובעיני כולם – כך דימה גבי הנבוך לגלות – נצצה קשיחות פראית.

אי משם, אי מזה הובאה כיפה מקרטון והונחה על ראשו. היא היתה נוקשה ומחודדת. מגוחכת, גסה ובלתי שייכת, כפרוטזה שהורכבה על גדם של נכה, ומתחזה להיות רגלו האמיתית. גבי חש כיצד, דווקא הכיפה הזאת מסגירה את מוצאו החילוני והמופקר למבטיהם השופטים והמזלזלים של החרדים שמילאו את הרחבה. עכשיו הרגיש כמו צב ששריונו הושל מעליו, וגופו המכוער חשוף לפגעי הסביבה, מבלי שום מחסה והגנה.

ומול אמונתם הנחושה של הסובבים אותו הגואה ומציפה את אזור הכותל, הוא הבין שהוא זר, אשם ובלתי צודק.

במהירות ובחשאי כתב את הפתק שלו. ידיו רעדו מחיפזון, האותיות נטרפו ונתבלבלו. בקש שלום לכולם. ובריאות והצלחה למשפחתו. קפלו למלבן קטנטן ודחפו לסדק קטן שנותר פנוי, בין המוני פתקאות, רוחשות כתולעים לבנות, קטנטנות, המכרסמות לאיטן את האבן.

עוד זמן קצר עמד ובהה בכותל. מבולבל. מחשבותיו מעורפלות.

ביציאה הסתערו עליו הסוחרים בחפצי קודש: הציגו בפניו סדורי תפילה, מזוזות, מחזורים לימים הנוראים, כיפות מסוגים שונים. וספרי תהילים בגודל כף יד של פעוט בן יומו.

אנשי חב"ד שידלוהו להניח תפילין, ובעודם מדברים כבר כרכו את רצועות העור לשמאלו.

לבסוף הניח תפילין. אמנם ביום כתקנו לו היית שואל אותו לגבי הנחת תפילין, היה שמח לציין בפניך שמדובר בשרידי פולחן מתקופות חשוכות, שנגררו ונסחבו משום מה עד לשלהי המאה ה-20, ואולי היה גם מוסיף גיחוך מתנשא,  אבל עכשיו הניח תפילין ללא הסוס וגם ברך בקול, לשביעות רצונם של האברכים שהקיפוהו. בעצם מה איכפת לו להרוויח מצווה? הוא לא יפסיד כלום. וכטוב לבו במעשה, גם שלשל מטבעות כסף קטן לקופות ההתרמה לאורך כל הדרך.

אך ביציאתו ממתחם הכותל, נושא פניו אל המונית השכורה שהמתינה לו, הולך ומתרחק מהעולם האינטנסיבי שבלב לבו ביקר זה עתה – התלכדו הקולות המתרחקים לנהמה מתגלגלת של חיית יער זועמת, מגורה, מאיימת....

נוטף זיעה ומצומרר גם יחד, מותח צווארו כלפי המזגן שבמונית, מוצץ כל טיפה של משב רוח צונן ומנגב את מצחו הרטוב והחם – חלף כאב חד, לא מוכר ומפתיע בעוצמתו את בטנו. חותר לעבר הגב, מפלח כבסכין כל אבר שבדרך, ממלא את גרונו בטעם חמצמץ של בחילה. אחר כך קהה הכאב , הפך לגלים קלים וקצביים, ובהדרגה שכך.