WELL, הרבה השתנה מאז. הוסמכתי בתפקיד, ואני כבר שנה וקצת בבסיס. עוד מעט סמל והובלת הסבב מתקרבת לאיטה. היו מחשבות רציניות על הדרכה, לאחר שפתאום העלו את הנושא לאוויר, אבל נראה כי הם העלו חרס.

אני מחוץ לארון, הייתי עם שני בני זוג, בר ואביאל, מאז הפעם האחרונה שכתבתי. כל אחד מהם חוויה שונה לגמרי. ברש היה בחור גברי, רגוע, מקסים ורומנטי ששברתי את ליבו שלא לצורך, ואביאל היה דומה לו מאוד בהתנהגות, אך הוא החליט שאנחנו לא מתאימים וקטע את הכל באמצע. קורה. [

מודה, אני חושב לא מעט על ה"לבד", ועל ה"ביחד"/"בזוגיות", ותוהה מה עדיף. כי כשאני לבד אני כמה לקשר, כמה ליחס ולקרבה, אבל כשאני בקשר אני מרגיש קצת חנוק, מרגיש מאולץ לספק וחסר ביטחון. חושש תמיד שהוא ילך. אז מה עדיף? – אף אחד לא יודע.

אולם, נראה כי הבעיה לא טמונה בבחורים, ואין זו אשמתם, לפי רוב. כי אם אשמתי, אני שלא בטוח בעצמי, בגוף שלי ובאישיות שלי, אני שלא מפתח את עצמי מספיק, שלא מאמין ביכולות ובמראה שלי מספיק. אני מבהיל אותך, לא נותן להתקרב או מרחיק אותם.

זה האישיות? זה שאני הפכתי אט-אט ל"גאה" מאוד, לגיי נשי, אימצתי "מניירות", התנהגויות, אמרות והתנהגויות "טיפקאליות", שאולי מרחיקים אותם? זה חוסר הביטחון שלא מושך, ואף מרחיק, שמקשה עלי להיפתח ולתת אמון, זה אני מול עצמי.

זה הגוף? גוף שאני לא מספיק בטוח בו, במשקל, במשנה, בשיערות. זו תחושה שאתה אף פעם לא מעורר אצל מישהו תחושות של גירוי מיני, זה תחושה שלא נמשכים אלייך ושאתה ייצור שהחברה רוצה להוקיע מקרבה. תחושה עמוקה שיש להתגבר עלייה, גם אם באמצעות טיפולים ועבודה במכון הכושר. אני יודע, זה לא שקר ואני לא מסתיר זאת מעצמי – עד שלא אחשוב שאני נראה טוב, אחרים לא "יאמינו" לי ויתקרבו אליי. מה שאתה "משדר" זה מה שהאחרים "קולטים".

אז יש לנו משימות. צריך לקדם את הפן האישי ולפתח את העיסוקים שלי ואת התחומים שמעניינים אותי. צריך לפתח את הפן הגופני/ביטחון עצמי. לקבל את עצמי ולעשות "שיפוצים" כשצריך.
צריך להאמין בעצמי, ואז אחרים יאמינו בי. להשיג את המטרות ולהרגיש הגשמה עצמית.