לא,
זה לא געגוע לחבר
או לחברה,
זה לא געגוע לאח בצבא,
זה לא געגוע לאמא שבעבודה והרבה זמן לא ראיתי,
זה לא געגוע לאדם אהוב בחיים,
זה לא געגוע לתקופה מסוימת בחיים ב5 שנים אחרונות,
זה לא געגוע רגיל.
זה געגוע כואב,
הורג,
צורב,
מלא בבכי ודמעות.
זה געגוע בלתי נסבל. הוא מכאיב לי.
לא רק מנטלית, גם פיזית.
זה מפרק אותי.
זו אחת החולשות הכי גדולות שלי.
זה ואמא וגיא.
אבל זה ..
שום דבר
ואף אחד
ואף מילה
או משפט
יתארו את זה.
אני לא מאחלת את זה לאף אחד.
אני רק רוצה שוב את אבא. אבא שלי.
מה הייתי נותנת רק כדי לראות אותו שוב, רק עוד פעם אחת.
שהוא יחבק אותי
או ילטף אותי
או ינשק אותי
לראות את החיוך שלו
ולשמוע אותו.
אני מתחילה לשכוח.
אני רק רוצה אותו שוב. שיחזור.
גם היום, אחרי 4 וחצי שנים אני לא עיכלתי לגמרי שהוא איננו ושהוא מת.
כל פעם שאני חושבת על זה, אני עוברת את הפעם הראשונה שבאו ואמרו את זה-
זה לא קרה. זה לא היה ולא נברא ועוד רגע הוא נכנס הביתה מהעבודה
אומר שלום כל כך יפה
ואז בלילה מכבה לנו את האור
מכסה אותנו
בתור קבוע ומסודר, קודם אחי ואז אני ..
סוגר תאור ואומר לילה טוב ומחכה לאחד כזה בחזרה.
אני מתגעגעת לאיך שהתעוררנו כל שישי, בנשיקה חמה ואוהבת
אני מתגעגעת לחכות לו בשישי אחרי בית ספר
לחכות לו בשער שהוא היה מגיע עם האוטו
ומוזיקה בפול ווליום ולוקח אותנו הביתה.
אני מתגעגעת לימי שבת המשפחתיות שלנו בפארק ההוא.
שמאז לא הייתי שם אפילו פעם אחת.
אמא הייתה וגיא היה .. עם חברים ומשפחות אחרות.
אבל אני ? לא הסכמתי ללכת.
הפארק הזה שייך לי ולאבא ולנו. לא לאף אחד אחר.
אני מתגעגעת למערכת שהייתה מסודרת כל כך יפה בסלון עם הדיסקים
שתמיד היה להם סדר מסוים וכל דיסק חייב לחזור למקום.
הנה אני חנוקה.
יש כל כך הרבה.
וזה כבר לא יהיה.
והנה ברגעים האלה שאני נזכרת בהכל,
הכמיהה והרצון שלי מסרבים לתת לי לעכל
שהוא לא פה
וכל הדברים הלאה, שפעם נראו כדבר מה בשגרה וכמובנים מאליהם,
לא יחזרו על עצמם, ויישארו חרוטים בזיכרון עד יומי האחרון.
אבל זה רק זיכרון.
זה מה שנשאר.
הזיכרון והתמונות.
תעריכו ותנצרו ותמצו כל דבר. עד הסוף.
לא רק את אבא ואמא ומשפחה. את הכל. כל הדברים הכי הכי קטנים.
כי שומדבר לא נשאר לנצח.
שומדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
