זה יום קשה במיוחד,אני לא יודעת מה איתכם...
הדמעות שעמדו לי בעיניים כשהשתתפתי בטקס של החטיבה גרמו לי לתחושת מחנק בגרון,ורעדתי,בעיקר רעדתי.
סבא שלי מצד האבא ז"ל היה בעצמו ניצול שואה...
סיפרו לי כשעשיתי את העבודת שורשים בכיתה ז'..
שהוא היה מבוקש בזמן השואה ע"י הנאצים,אבל הוא ניצל בזכות פקיד גרמני שהיה איתו בקשרים וסבא שלי עזר לו בבית הספר בלימודים,הפקיד הזה אמר לו "כשתהיה בצרה,תדבר איתי ואני אעזור לך"..
וככה הוא בעצם ניצל,ואני תמיד שמחה כשאני קוראת את הסיפור הזה,לדעת שהוא ניצל..
אבל הוא נפתר לפני שההורים שלי בכלל התחתנו,ככה שלא יצא לי לראות אותו ולשמוע ממנו את הסיפור המלא...
והטקס היום היה מזעזע,לשמוע את כל העדויות האלה...על ילדים שראו את ההורים שלהם נהרגים מול העיניים שלהם,ושאסור היה להם לצרוח,כדי שהנאצים לא יהרגו גם אותם...
ולעמוד שם,מול כל החטיבה ולספר את הסיפורים האלה,זה היה מפחיד...אני כמעט פרצתי בבכי,אבל לא יכולתי,כי לא העזתי,זה היה יכול להפריע למהלך הטקס...אבל אני מודה,הדמעות עמדו לי בעיניים.
אבל אני יודעת,שבעקרון,אני בטוחה שכל היותר משישה מיליון שנספו בשואה היו רוצים שנמשיך הלאה עם ראש מורם,ונראה לעולם שאנחנו עם מאוחד שיכול להתגבר על קשיים,ושאנחנו נשאר מאוחדים ונחייה לנצח...כי זה מה שהם רצו,שנחייה...
היום הזה עומד להיגמר,ואנשים יחזרו לסדר החיים הרגיל,אבל מה שבטוח,שלא משנה מה הזמן...מה היום,מה השעה...
תמיד נזכור ולא נשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Go!Go!Zeppeli