כל כל הרבה כמוני שאני כבר לא בטוח שאני אני

אני רוצה לכתוב עוד סיפור כזה, על פיות ונסיכים. אני רוצה לתאר אבירים יפיפיים ונסיכות חסרות אונים. אני רוצה לשבת כמו פעם, עם קוקטייל זול מוודקה שמצאתי  בארון של אבא וחפיסת סיגריות, כשעוד היה אסור לי לעשן.

אני רוצה לברוא עולם על הדף.

אני רוצה שיבוא מישהו ויבטיח לי שאני לא אתרפק עד סוף חיי על הימים האלה, לפני הצבא כשכל מה שנגעתי בו הפך לאומנות.

אני רוצה לתת סטירה למי שגרם לי לחשוב שהצבא יבגר אותי. אני רוצה לשבור תרגל של הבנאדם שגרם לי להאמין שזה יעשה לי טוב להתבגר.

אני רוצה לא להיות אלים.

כוסומו צבא.

האם המדים האלה, בצבע המשעמם הזה לקחו ממני, יחד עם החוש לאופנה את כל התמימות שלא באמת הייתה  לי?

יכול להיות שמרוב ציות לפקודות של אחרים שכחתי לציית לפקודות שלי?

האם נגזר עליי להשאר צבוע באפור קודר או בחאקי משעמם בזמן שכולם מסביב ילבשו צבעים עליזים של אזרחות?

עד מתי אמשיך לשים סימני שאלה בסוף כל משפט?

עד מתי למילה עד מתי תהיה משמעות עבורי?

האם אני באמת גווע?