"את כבר תרזי, את תראי, זה תמיד ככה אחרי גיל ההתבגרות." אמרה אמא שלי בעיקשות המעצבנת שלה,
אחרי שאני והיא הסתכלנו על אלבומי התמונות והזדעזעתי מכמה שהייתי רזה יותר פעם.
"את לא מבינה!" היא אומרת לה בייאוש, "את רזית כי את לא פגעת בעצמך! לא עשית דיאטות
קיצוניות! תמיד אכלת מלא!"
היא הנהנה "נכון. הייתי שמנמנה קצת ואז כשהתאהבתי רזיתי."
צחקתי "להתאהב לא ירזה אותי, תאמיני לי."
אבל היא המשיכה "את תרזי את תראי."
התעצבנתי.
"תגידי לי עכשיו בכנות. בגיל שלי, כמעט 17. כמה שקלת?"
הייתה דממה קצרה ואז היא אמרה "48."
צחקתי, כל כך צחקתי.
"את רואה! ואת אכלת! אני בחיים לא ארזה כך! אני פגעתי בעצמי!
לגוף שלי יש צלקות וטראומה - הוא בחיים לא ירזה!"
"הצלקות יעברו!"
"את לא מבינה!" כמעט בכיתי, "הגוף לעולם אינו שוכח!"
אם לא הייתי מתחילה בכל זה, והייתי נשארת כמו פעם, שאני אוכלת הרבה
(יכולתי להגיע ל-3,000 קלוריות ליום ועדיין לא להשמין), ואז הייתי, עם הניסיון של היום,
אוכלת מסודר ועושה ספורט - אני נשבעת לכן, הייתי שוקלת לפחות 50, בלי שום הרעבה
ובלי פחות מ-2,000 קלוריות.
זה הורג אותי. הידיעה הזאת. שהכל אשמתי בלבד.
"כמה את שוקלת?" אמא שלי נכנסה לחדר שלי אחרי השיחה.
"כמעט 55 קילו." אמרתי.
היא הסתכלה עליי בצורה שהיא הרבה זמן לא הסתכלה עליי.
"את 55 קילו של יופי, של חוכמה, של הרבה מאוד דברים שהרבה היו רוצות."
חייכתי חיוך חמוץ, כאילו יש לי לימון בפה. "ועדיין, אני 55 קילו."
למה העלאתי את זה הנה?
כי אני חייבת.
אני חייבת לנסות לפחות, להגיד 'את שלי אמרתי.'
יש לי ניסיון. אני עוד מעט כבר שנה וחצי בעסק הזה.
אני רואה בנות בריאות שבאות הנה, לכל הבלוגי אנה האלה, מתחילות
פתאום לאכול 100 קלוריות ליום, שואפות ל-50 ו-0.
וכואב לי. עצוב לי.
לא עצוב לי כי "הן יהרגו את עצמן"
עצוב לי כי אני יודעת שהן עושות את ההפך מלהרזות.
הן מפחידות את הגוף שלהן ובעצם, במקום ללכת איתו יד ביד, הולכות איתו דו קרב.
עזבו אותי מקטעי בריאות, באמא שלי.
אני רוצה להרזות. זה למה באתי הנה מלכתחילה, זה למה ירדתי 10 קילו בתקופה הזאת.
אבל זה הכל אשלייה. זה לא באמת אי פעם יהיה המשקל שלכן. לא כך.
ואני יודעת שכך לא מרזים.
אני אסביר את זה כך:
נערה בת 14, רק נכנסה לגיל הבגרות, מתחילה קצת להשמין כמו כולן,
לפתח תיאבון בריא, לנשנש...
אך החילוף חומרים שלה בריא. הגוף שלה בריא. והגוף שלה חי איתה בשלום.
היא מחליטה שהיא לא רוצה להיות שמנמנה.
אז במקום לאכול ארוחות מסודרות ולא לנשנש - מה שאגב, היה גורם לה תוך שנה
לרדת לפחות 5 קילו. 5 קילו שלעולם לא יאיימו לחזור אלייה אחרי שתאכל ארוחה קצת משמינה.
אז במקום זאת היא מחליטה לקחת את ה-2,500 קלוריות שהיא אכלה בדרך כלל ביום יום
ובין רגע להפוך אותם ל-300 קלוריות.
בימים הראשונים הבטן שלה גועשת, רבה איתה, צועקת לה "טיפשה! אל תעשי את זה!"
אך היא לא מוותרת, ובסוף הבטן מתייאשת, משתתקת.
ואז הגוף המפוחד, שחושב שנכנסו לאיזה עידן חסר אוכל ואמצעים, מוריד קודם את הנוזלים בגוף,
מה שגורם לאותה ילדה להרגיש פחות נפוחה - ולחשוב שהיא רזתה.
כדי לשרוף שומן צריך הרבה - הרבה - יותר מזה.
ובגלל שהיא מרגישה פחות נפוחה, ורואה על המצג שהנה, אחרי שלושה ימים - רק שלושה ימים -
היא ירדה קילו וחצי! (אף ירידה מהירה לא טובה לגוף כשהיא באה בצורה לא טבעית. מה שלא טבעי לא נשאר).
ואז, מעודדת בזכות הצג של המשקל, היא ממשיכה. הרי איך היא תוכל להפסיק עכשיו?!
אך מרוב ההתלהבות, היא אפילו מורידה עוד מהאוכל המועט שהיא אכלה - כדי לרדת יותר מהר!
בשלבים אלה הגוף האומלל מתחיל לוותר על המצבורים שלו, מכרסם פה ושם, כדי להפיק לפחות מעט אנרגיה.
והנערה, היא נהיית עייפה, עצבנית, אך מאושרת - הרי הצג של המשקל ממשיך לרדת!
עוברים חולפים להם שבועיים, שלושה.
היא ירדה כבר 5 קילו.
כולם מחמיאים לה. כמה יפה היא נראית, כמה מתאים לה. היא מאושרת.
כמובן שהיא לא תאמר להם שאתמול, כשהיא בטעות אכלה לחם עם שוקולד, היא רצה לשירותים,
דחפה מקל לגרון והקיאה הכל - אפילו את המעט מזון הזה היא חטפה מהגוף שלה, שכבר מזמן דוכא.
הגוף שלה? הוא התייאש. הוא הרים את הדגל הלבן, הוא נכנע לה.
ובהתחלה זה באמת נראה כך, כאילו היא שולטת בו, שולטת במצב.
אך אחרי חודש שלם, שכל יום היא אוכלת רק קלמנטינה ואיזה קרקר לכל היום, היא מתחילה להרגיש רע.
השיער פתאום נושר לה מהברשת, הברק נעלם.
העצמות שלה כואבות, וכך גם השרירים, שנאכלים לה לאט לאט.
אך היא מאושרת. היא רזתה כבר כמעט 10 קילו.
וכך זה ממשיך.
כמה כבר אפשר לשרוד כך?
חודשיים? שלושה? נלך אפילו בהגזמה - חצי שנה.
חצי שנה היא כך.
אך, כמו תמיד, יום אחד זה פשוט נגמר. ואיך זה קורה?:
כשהגוף מנסה להילחם חזרה, ולמרות שהיא אכלה כל היום רק קלמנטינה וקרקר, היא לא רזתה אפילו חצי קילו.
וכך גם למחרת ויום שאחרי.
פתאום, כמו מכורה שהתרגלה לסם, היא משתגעת.
למה היא לא יורדת במשקל?
מה היא עושה לא בסדר?
תחושות תבוסה מלוות אותה. וכך גם הרעב.
היא, מסכנה, לא יודעת שהסיבה שהגוף הפסיק להרזות, אפילו שכל שנכנס לפה הוא אוויר,
היא כי היא פגעה בחילוף החומרים שלה. שזה, בעצם, הדבר הכי נחוץ להרזייה. בלי חילוף חומרים תקין
וסדיר לא תרזו לעולם. והגוף הפסיק את חילוף החומרים כדי להציל את עצמו.
ואז....
הנערה מתייאשת ואוכלת ואוכלת ואוכלת. אלוהים, היא לא הייתה מודעת לכמה שהיא רעבה!
היא עולה 2 קילו
ואז 3 קילו
היא קצת נבהלת ומנסה לחזור לתפריט הישן, אך היא לא תרזה ממנו.
החילוף חומרים שלה נדפק. היא לא תרזה בתקופה הקרובה.
והיא רק ממשיכה ועולה יפה ומסודר.
ואז היא תגיע למשקל הישן וחביב שלה.
רק שהפעם, שלוש ארוחות מסודרות ולא לנשנש לא יעזור לה
לרדת במשקל, אולי אפילו לעלות קצת.
אני מקווה שיהיו כאן בנות שיקראו את זה לפני שהן מחליטות להרזות כך.
ושוב, עזבו אותי מבריאות, אני מדברת כאן על להרזות.
כי ברגע שתרזו כך - בחיים לא תצליחו שוב להרזות כמו שיכולתן.
אני מדברת מניסיון.
אני נדפקתי,
אל תהרסו את עצמכן גם.
תקשיבו לגוף שלכן,
תאהבו את הגוף שלכן,
תלכו בדרך הקשה והנכונה
כי כל קיצור
רק יהפוך לדרך אפילו יותר קשה!
Anna-Mania
אחת שפאקינג יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
