זה הפרח שסבא שלי הכי אהב.

אתמול בדרך הביתה אבא צלצל לסבתא, הוא אמר לה שדוד שלי ידאג לפרחים למחר.

היא אמרה לו שהיא מסתכלת לחצר עכשיו, הפרח של סבא פתוח "נוכל לשלב אותו בשאר הפרחים" אמרה בקול ענייני.

עוד שעתיים אני אעמוד בבית עלמין, שנה אחרי.

אני לא אבכה. אולי קצת בעצם. אבל בשקט כי אני שונאת שרואים אותי בוכה.

אני כל כך מתגעגעת אליו, עברה שנה אבל זה כואב כאילו רק אתמול ראיתי אותו בפעם האחרונה. 

אני צריכה את החיוך שלו, המבט והחיבוק.

רוצה שהוא יחזור אלי לעוד דקה כדי שאני אוכל לספר לו על כמה השתנתי השנה.

על כל החוויות שעברתי. המדצ"ים, ההתחלה של התיכון, החברים החדשים.

לספר לו כמה כאב לי בטקס יום השואה השנה שכול המשתתפים עלו עם הסבים והסבתות שלהם לבמה והוא לא היה שם.

כמה הייתי צריכה לצלצל אליו ולבכות לו בטלפון אחרי שפרצו לנו הביתה או כשרבתי עם ההורים או כשהייתי כל כך בודדה.

אני צריכה אותו לעוד שיחה קטנה.

היום ט"ו באב, יום אהבה.

קצת סימבולי בעיני שדווקא ביום הזה מתקיימת האזכרה שלו.

ספרו למי שאתם אוהבים שאתם אוהבים אותו, כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי כבר לא תוכלו.

 ואני אעמוד עוד שעתיים בבית עלמין סביר להניח שאני אבכה ואני אניח ציפור גן עדן על הקבר של סבא שלי.

כי זה  פרח שהוא הכי אהב.

ט"ו באב שמח.