הם ממש ממש ממש נגדו. ונגדי. ונגדנו.
ההורים המזופתים הללו.
פעם הם אמרו שבגיל 16-17 הם יסכימו (כאילו מי לעזאזל מחכה לרשות שלהם) לחבר...ועכשיו אני פאקינג בת 16. והם אומרים לי "עוד ארבע שנים".
לכו תדפקו את עצמכם.
האבא הדפוק, שחושבשהוא נורא ליברלי, אבל אטום כמו קיר, האמא שיש לה כל כך הרבה מה להגיד אבל מעדיפה לשמור הכל בפנים, לנסות לגרום לי לאהוב אותה. בגלל שהיא שותקת.
טעות שלה.
אני לא שונאת אותם בגלל זה.
אני פשוט מתוסכלת קצת.
שיש לי כאלה הורים דפוקים.
לפעמים תוהה איך יצאתי כל כך שונה מכל המשפחה שלי...
אולי אני באמת מאומצת? OO
*הרהוריי טיפש-עשרה*
נוור מיינד.
שילכו לעזאזל.
אכן. הכל השתנה. (גם השם של הבלוג והכל...^^')
כי גמאני מרגישה שינוי.
אם הם רוצים את זה ככה, הם יקבלו את זה בהפוך על הפוך ככה.
לי אין כבר מה להגיד.
זה לא שהם הקשיבו לי עד היום.
זה לא פוסט דכאוני. אני ממש רחוקה מהדיכאון.
כי אני יודעת שמה שהם אמרו לא השפיע עליי.
זה לא כמו עם המניאק. שאפילו בלי עזרה של אפחד אחר מבחוץ הייתי כל הזמן חושבת שזה לא נכון..וזה לא מתאים...ונפרדנו כל דקה ויישרף הבנזונה שגרם לנו לחזור אחד לשני אחרי הריב...
זה שונה עכשיו.
(אני רק צריכה שיחה קטנה עם האבטיח...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
