לפני משו כמו..נגיד שבועיים..התחלתי להרגיש שאני לא אני.
מצב מוכר אה?
אני אנחש שלא.
נזכרתי באיך שהייתי..לפני שנה.
כל כך שונה.
כל כך חייכנית.
והשנה..מאז שכל הסיפור הנוראי נגמר...אפילו שאני מאושרת מאוד מאוד עם האבטיח...
אני מרגישה שהוא התאהב במישהי..התאהב בה לפני שנה..והמישהי הזאתי השתנתה (זה נשמע כאילו הוא בוגד בי. גרר יש לי צורת ניסוח מוזרה. אני מדברת על עצמי.)
לא שאני עצובה..
אני יותר רצינית..
נעז ונתחצף ונקרא לזה בוגרת...
ולא שזה רע.
אבל בהחלט המצב הקודם היה עדיף לי.
ואז..אז..ארג.
הסבירו לי (כמובן שגמאני הבנתי לבד אחרי שקלטתי שאני מתנהגת כמו דמות טיפשית באיזו סדרה אמריקאית)
שככה..זה להתבגר.
להתחיל להתשנות.
לא להיות כמו עצמך כשהיית. צעיר יותר.
אוף אני זקנה ;-;
אז..בהחלט מוחקת TO DO אחד.
כי אני לא אנסה לחזור לעצמי.
אני פשוט אתחיל לקבל, ולהכיר (" היי ^^' ") את עצמי החדשה.
רק...לא אמחוק את הזכרונות הקודמים, ולא האתעלם ממי שהייתי פעם.
כ זה חלק מהתהליך שעברתי כדי להפוך למי שאני עכשיו..
ואני צריכה את כל העבר שלי ואת האני הישנה- כדי להמשיך להיות אני.
כאילו לשלב את שני החלקים....
(*פינגווין נאנח* למה אני מנסה להסביר את עצמי? למה? ;-;)
נחמד לפרוק את זה כאן.
ובטח יש לי מיליון טעויות בקלדה בגלל המקלדת הטיפשית הזאת- ואני מ'זה לא עומדת לחזור אחורה להגהות את הכל!!!!! ><*** די! הלכתי לישון. ><
סוויד.
את לא מכירה את הבלוג הזה..
אבל אני מרגישה כזו אשמה.
למה, כשאת מאוהבת במישהו, מאוהבת כל כך חזק...
ולא ראית אותו כבר שנה!
למה אני זו שצריכה תמיד לפגוש אותו?!
זה כזה מייאש.
ואני מתקשרת אלייך שניה אחרי, להגיד לך לרוץ לאיפה שאני נמצאת, לאיפה שהוא נמצא.
כדי שתראי אותי. [*עריכה* אותו. -_-]
אחרי שנה.
ואת לא עונה.
ומתקשרת רק אחרי..שהוא הלך כבר ממגרש הכדורסל.
זה לא פייר.
כאב כזה פשוט לא מגיע לך.
אני מקווה שתקבלי את השכחה שלך אותו..
רק שתדעי, שכשאני כן רואה אותו..אני מדברת עלייך.
והוא זוכר אותך. לטובה.
וזה לדעתי הדבר הכי טוב שמישהי שמאוהבת באהבה חד-צדדית יכולה לבקש...במיוחד אם היא יודעת שאין סיכוי שהוא יהיה איתה..לפחות לא בקרוב.
שביתה.
מחר מבחן מתמטיקה.
בלאט.
חים טובים. מלאים בקבלה, של עצמכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
