מתווכחת... ואין רחמים

זוכרים את הפוסט הקודם (כן, זה שכתבתי בדיוק לפני חודש...) אז... התחרטתי... ועוד פעם חזרתי:

חברות זה עם בוגדני! סיפור ואז "הרצאה", אז... זוכרים את החברה שרבתי איתה (אם לא, תקראו שוב...)? זאתי שבגללה אני בוכה יותר מרבע שעה... אז הנה ההמשך:

רבתי עם עוד חברה... היא כל היום עסוקה והיא חזרה רק בשבע בערך הבייתה... ומתי שהתכתבנו אז הזכרתי לה שהיו שיעורים באיזה שהוא מקצוע... היא נכנסה ללחץ ואמרה שאני חייבת לעזור כי היא חזרה לא ממזמן והיא לא מאופסת... אמרתי לה שהיא צריכה לדעת להתמודד... היא לקחה את כל זה על עצמה... והיא צריכה לנסות לההסתדר ושאני תמיד מוכנה לעזור לה... אבל שהיא צריכה לדעת להתמודד (באיי סי זה באמת נשמע מגעיל...) ואז היא ישר התעצבנה...(תכלס אני מבינה...) אבל כמה אני יכולה לעזור לה... סליחה... לעשות לה את השיעורים? אם היא לא עושה אז היא ישר: "את חייבת לעזור לי" עכשיו מתי שאני מסבירה לה... היא ישר בלחץ כי לא נשאר הרבה זמן לצלצול ושאני אעשה לה כבר... וזה קרה כמה פעמים... אני לא דיברתי איתה מלא זמן (לספר לה) כי היא עסוקה או שהיא מספרת לי... ואז אני מתפרצת לשיחה כי אני כבר רוצה לספר וזה לא נגמר... אז היא לא דיברה איתי... כמה ימים אחרי... באירוע אחרי בי"ס (שקרה עוד משו שיבוא בהמשך...) היא באה אליי ואומרת לי: "אה, את לא באה להגיד שלום" וכאלה... אני מזכירה לה שרבנו ואז היא: "אה, אז את ממשיכה?!" וטיפה דיברנו ואז התחבקנו... אני כמעט התחלתי לבכות ואני אמרתי לה שאני סולחת לה... בצחוק כאילו... לא דיברנו על זה יותר... רציתי לדבר איתה... מתי שנרצה להשלים... (לא באותה סיטואציה) על כל הקטע הזה... אבל לא יצא... אחרי שהשלמנו... אני חוזרת למקום שאבא שלי ישב בו ואני רואה את האמא של הילדה שרבתי איתה בפוסט הקודם... ומתי שבאתי הם השתתקו... הבנתי שהם דיברו על המריבה... באותו אירוע, חברה שלי הייתה אמורה להופיע... ואבא שלי סיפר לי... שהאמא סיפרה שהילדה מאוד לחוצה... והוא גם כל הזמן אמר לי שהיא אמרה שעצוב לילדה בגלל שרבנו ודברים  כאלה... אז הלכתי אלייה ואמרתי לה בהצלחה... והיא עשתה תנועה עם הראש... ניראה לי אמרתי לה עוד משו במהלך הערב... יום למחרת... החלטתי להשלים... היא עשתה מבחן והצעתי את עזרתי... ואז... הסתובבתי... הושתתי לה זרת ושאלתי: "שולם?" והיא הסכימה אבל אמרה שזה לא יהיה כמו פעם... ומאז אני הייתי בכיף כזה... היום... נכנסתי לבלוג שלה כדי לבדוק אם היא כתבה על ההשלמה משו... ומה אני קולטת: (ואני לא מצטטת)

(לאותו יום) שאני נדבקתי אלייה ושהיא אפילו לא חשבה על להשלים איתי כי אני מעצבנת לפעמים

סיפרתי על החלק של המבחן והשולם ושהיא הסכימה, אבל אז היא מוסיפה בסוגריים (אחרי שהיא אמרה שלא נהיה כמו פעם) שהיא הייתה הכי טובה שלי... (וזה בכלל לא נכון... היא לא הייתה החברה הכי טובה שלי... היא הייתה אחת מהן... היא מציגה את זה כאילו אני נואשת בלעדייה ושאין לי חברות טובות אחרות)

ואז היא כתבה שהיא מקווה שלא נריב ושאני אבין שאני לפעמים מעצבנת ושאני אבין שבזמן הברוגז היא הכירה חברים חדשים (ומה זה אמור לעזאזל להביע? אני לגמרי מבינה שיש לה חברות אחרות... אני לא עד כדי כך רכושנית ואגואיסטית...) ושהיא לא החברה הכי טובה שלי יותר... אבל שנהיה חברות בכל זאת...

ואני שואלת: מה לעזאזל זה אמור להביע??? שאלתי אותה גם במה אני מעצבנת והיא עונה שבגלל שאני היפרקטיבית... (זה לא כל כך נכון... אני פשוט ילדה שמחה... שעכשיו בדיכאון בגללה) ולפעמים מתנהגת כמו מטומטמת...  אני מבינה אותה... שתחשוב מה שבא לה... אבל מה שהיא כתבה בבלוג היה כל כך מגעיל... למה מי היא חושבת שהיא?

ועכשיו לתכלית הפוסט: למה השלמתי איתה?

ובכן, בהתחשב בעובדה שהיא איתי בכיתה... והמחשבה שתהיה איתי למשך 4 השנים הבאות... הייתה ממש מוזרה, מה, אני ברוגז עם ילדה שאני הולכת לפגוש אותה כל יום... ואולי אפילו אצטרך ממנה משו? אני גם לא אוהבת מריבות כאלה... אני לא בנוייה לשטויות האלה... אני הייתי יכולה בקלות להמשיך עם המריבה הזאת ואפילו למרר לה את החיים... אבל למה לי? נקמה? שאלתי אותה על מה שבאמת קרה והבנתי שהיא אמרה שאני מעצבנת וכל הילדים ש"דיווחו" לי על הדברים שהיא אמרה גם לא היו כל כך תמימים... אבל הבנתי שהחברות הזאת ממילא לא הייתה כל כך חשובה לה, כי אם כן... היא הייתה מוכיחה את חפותה... וזה לא היה קשה...

ובזכות אבא שלי והאמא של הילדה... ובזכות האציליות שלי (אתם הייתם תופסים אומץ ומשלימים?) אני תפסתי אומץ והשלמתי... היא לא כל כך חסרה לי... אני מנסה אבל להחזיר את מה שאבד... אני רואה... שזה לא עובד... כמה אני יכולה להיות ככה? אני שונאת להיות מנוצלת... או בריב... אבל אני לא פרייארית... את רוצה... תחזרי לחברות שהכרת... אני אמשיך להיות מעצבנת עם החברות שלי... ואת תקנאי במה שלא הערכת... ובלי שום שכל... ככה פיספסת... אני לא משוויצה... אבל אני לא מאלו שמרכלות רעות (כמוה לדוגמא) ואני מאלו שתמיד עוזרות ומקשיבות-> רבתי, התעליתי על עצמי והשלמתי, פתחת את הפה ולא הערכה מה שנתנו לך מתנה... טעות ובעייה שלך!

ולסיום:

חברות עם בוגדני> אבל עדיין אי אפשר בלעדיו

תמימות> ניצול

משפחה> כבר אי אפשר לספר הכל, והבנות דודות... כבר דוחות אותך

חוסר פראייריות> ריבים> חוסר חברות

כמה שחברות זה עם בוגדני... אי אפשר בלעדיו... ואם את תמימה... מנצלים אותך... את המשפחה מאבדים או שלא נוח לדבר איתם על נושאים מסויימים כי אז הם נואמים שעות... ואם אני לא פראיירית או תמימה... אני נשארת בלי חברות... אז פשוט: תוכיחו שאתן צודקות ואל תהיו פראייריות (אם אתו באמת צודקות... אם לא, פשוט תחפפו), אחר כך, תתעלו על עצמכן ותשלימו... ותהיו מאושרות, תגרמו להן לזחול אליכן!

בקרוב מאוד פוסט על מראה וגזענות- יהיה שווה קריאה!

*הקטע מוצג בלשון נקבה בגלל שאני כזאת... אך זה מתייחס גם לבנים...