כמעט ושכחתי שיש לי בלוג. לאחרונה חזר לי החשק לכתוב ובחודשים האחרונים מתפזרים אצלי במחשב קבצי טקסט מלאים בשטויות שאמורות להיות פה. אני מניחה שבתור התחלה אני אדביק פה אחד שכתבתי לא מזמן ואמשיך בפעם אחרת...
הקטע הזה לא קשור לכל מה שאני עוברת כרגע ושהייתי רוצה לכתוב עליו, אבל זה משהו שרלוונטי לכל החיים שלי בערך, אז לא משנה. נפרסם.

(אני גם צריכה לגלות איך עורכים את הרשימות שבצד. הכל שם כל כך ישן!)

פעם חשבתי שאני אדם חיובי ואופטימי. אולי פעם באמת הייתי כזאת. ככל שאני מתבגרת, יותר ויותר ברור לי כמה שאני שלילית. גם כשאני בקשר טוב עם מישהו, אפילו עם החברים הכי קרובים שלי, הרבה פעמים אני בטוחה שאני סתם מציקה וחופרת ושהם שונאים אותי בסתר. זה מרגיש לי הגיוני ואמיתי לגמרי ובו זמנית אני מודעת לכך שזה נשמע מטומטם. אני לא יודעת אם אני מרגישה ככה כי ההערכה העצמית שלי ברצפה או כי זה באמת ככה. ובכל מקרה אני רוצה שזה יהיה שונה. אם אני אסביר את זה למישהו, הוא יגיד לי שזאת האפשרות הראשונה, שסתם נדמה לי כי התרגלתי להרגיש ככה, אני יודעת... אבל זה לא ישנה את העובדה שאני כמעט תמיד מרגישה כמו אדם מעצבן שרק מדבר שטויות שלא מעניינות אף אחד ולא יודע מתי לסתום.
אני לא יודעת אם להראות למישהו את מה שכתבתי. מה זה ישנה? גם אם זאת סתם הרגשה וגם אם זה נכון, זה לא ישנה את הפרנואידיות הדפוקה ואת חוסר ההערכה העצמית שלי.

כל החיים התרגלתי לראות הכל מהצד ולא להשתתף בשום דבר. עד שהכרתי את זוהר בכלל לא היו לי חברים אמיתיים. רק את אורית מהגן ושניים שלושה אנשים מביה"ס ששנאתי וניתקתי איתם את הקשר כשסוף סוף היה לי האומץ. מאז שאני זוכרת את עצמי לא התחברתי באמת לאף אחד, הכל היה שטחי, אז התרגלתי להיות סתם ברקע והייתי צופה על כולם מהצד ומנתחת אותם, את הדרך שבה הם מדברים, את שפת הגוף, את הכל. זה עזר לי ללמוד לקרוא אנשים די טוב, את הקרדיט הזה אני כן יכולה לתת לעצמי למרות מה שכתבתי למעלה, אבל בכל מה שנוגע לאיך שהאדם שעומד מולי רואה אותי - זה לא עובד. כשמישהו מדבר איתי או כותב לי, או מסתכל עלי, זה כמו להסתכל על דלת נעולה. משום מה הקריאה הזאת עובדת לי טוב רק כשאני מתפקדת כצופה ולא באמת חלק מזה. מוזר.

כשנוח לי עם מישהו אני יכולה לדבר הרבה, המון, "לחפור" כמו שכתבתי קודם... אבל כשאני מקלידה את זה ככה ולא כותבת/אומרת את זה בזמן אמת מול אדם אחר זה מרגיש יותר מסודר ויותר נכון. אולי אני צריכה לחזור לכתוב בבלוג... יש לי הרגשה שזה יכול לעזור לי בכל מה שקשור ללהסביר את עצמי ואת הבלגן שתמיד יש לי בראש, וככה אני לא אבלבל לאף אחד את המוח ישירות.