בשנים האחרונות הכל היה מבולגן ומעורפל רוב הזמן, ערמה שלמה של מקרים מגעילים והרגשה מגעילה. עכשיו דברים מתחילים להתחלק לערמות מסודרות יותר, ומגעילות לא פחות.
אני מגלה בהרגשה הזאת קצת דמיון למה שהיה אי שם בגיל 14-15. קצת יותר מדי דמיון. חוסר השקט והלחץ התמידי מפנים מקום, שוב, למה שהיה פעם. אפאתיות. חוסר תחושה. אדישות כמעט מוחלטת. מתה.
ועם כל זה, כאב עמום ומעיק שהשתרש במשך יותר מדי שנים ולא מוכן לעזוב אותי, לא מוכן להקל עלי, לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה אני מנסה לשנות, לשפר, להוציא... עד כדי כך שגם הרצון לשנות את זה כבר נעלם. אני מכריחה את עצמי בלי לרצות, כי צריך, זה לא תמיד עובד ובכל מקרה לא מעלים את ההרגשה. לא משפר אותה. כל דבר שאני עושה יכול לשמש כהסחת דעת מאוד זמנית וקצרה, בה אני מרגישה כמו שחקנית גרועה.
לפעמים אני רוצה לנתק לחלוטין קשר עם כל האנשים שקרובים אלי רק כדי למנוע כל פגיעה עתידית אפשרית בהם. אבל המעטים שמאוד קרובים משום מה מקבלים את זה.
מוזר לי להכיר בכך שבכלל יש אנשים שקרובים אלי. אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת להיות קרובה למישהו. בשום צורה. זה אפשרי עד גבול מסויים.
לפעמים אני לא רואה טעם בכלום. בדרך כלל זה ככה, האמת. אני עדיין כאן בעיקר מסקרנות, וכי אם כבר, אז כבר. כי אולי יש משהו טוב שיכול לקרות. משהו ששווה את ההשארות. מדי פעם קורים דברים קטנים כאלה ואני פשוט מנסה לקוות שיקרו עוד.
לפעמים הסקרנות הזאת דועכת. במקרים כאלה אני צריכה לגייס את כל הכוח שמתחבא בתוכי, לגרד אותו מכל פינה בגוף, ולהחזיק את עצמי חזק חזק עד שהיא תחזור...
לפעמים היא נעלמת לגמרי, עד כדי כך שהמחשבה על לוותר אפילו לא מפחידה אותי. פתאום הראש והלב מתנקים לגמרי. הכל צלול וברור ויציב. אני חושבת בבהירות מוחלטת על איך להמשיך מכאן, ומה יקרה אחרי שזה יקרה. וזה כואב, כואב כמו שמעולם לא כאב לי, אבל מרגיש נכון.
במקביל להרגשה יש את המחשבה. אני פתאום מתנערת וחושבת,
לא.
כואב לי, רע לי ורוב הזמן אני לא מסוגלת לסבול את הנוכחות של עצמי ושל אף אחד אחר, אבל שתלך להזדיין ההרגשה הזאת, אני נשארת.
רק עוד קצת.
אולי מחר אשמע בדיחה ממש טובה ואז אשמח שלא עשיתי כלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Manbearpig