It's so bad it's got to be good

בכיתי בהיסטריה.

בכיתי כמו ילדה קטנה שאבדה בקניון,

בכיתי כמו מישהי שראתה עכשיו את הכלב שלה נדרס אל מול עינייה,

פשוט התפרקתי.

עמדתי שם, הוא מחבק אותי, ואני פשוט... בוכה.

ממש ממש בוכה.

ואמרתי לו הכל.

כל מה שעבר לי בראש שאותו רגע,

כל מה שאני מרגישה מאז אוקטובר,

כמה שהוא חסר לי ואני מתגעגעת ופשוט הכל.

דברים שלא הייתי אמורה להגיד.

דברים שאני מנסה בכל הכוח שלי, להדחיק ולשכוח מהם.

אבל אתה יודע,

אני לא אצליח.

לא מחר,

ולא בעוד חודשיים,

ולא בעוד חצי שנה

וגם לא בעוד שלוש שנים.

והפוסט הקודם...

חצאי אמיתות.

באותו הרגע

פשוט רציתי לגרום לעצמי להאמין שזהו, נגמר וכלום!

(גם בעקבות השיחה הממש מוזרה שהייתה לי איתו קצת לפני)

בקיצור....

בא לי למות. (:

בכנות.

בלי כתב לבן, בלי ציניות, בלי להחביא את הגעגוע מאחורי חיוך שקרן.

זה פשוט עבר לי. ידעתי שזה יקרה, וגם די פחדתי כי הייתי בטוחה שאני אשאר לגמרי לבד,

בלי אהבה ובלי געגוע...

כנראה שפחדתי לשווא,

כי אולי כבר אין בי אהבה כלפיך,

ואולי אני כר לא מתגעגעת אליך,

אבל זה לא אכפת לי.

פשוט כי אני אוהבת, ומתגעגעת, ומכילה בתוך הלב שלי מישהו שהוא לא אתה.

וטוב לי עם זה (:

כי בינינו, זה פשוט לא היה זה, וחבל ''לבזבז'' רגש על בנאדם שלא שווה אותו...

עוד שניה אני כבר שוכחת ממך לגמרי.

להתראות ב14.3 ^^ (כי בכ"ז - עדיין יש אצלך את הבגדים שלי)

אה ואור,

אני אוהבת אותך!