לא לציית לאמא זה דבר שלא עושים,לא אצלי בכל אופן
בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת, ואם היא לא צוחקת – אז זה סתם איום
אתם יודעים,כמו שאמהות נוהגות לעשות
הכל התחיל אחרי ראשוןשנישלישי בתל אביב- חופשה משפחתית,דבר שלעיתים רחוקות אני נוטה להשתתף בו, לא כי אני לא מסתדרת עם המשפחה שלי, אלא סתם כי בדרך כלל הטיולים שלהם מחפירים.
הפעם החלטתי כן לסוע איתם,כן לתת לזה צא'נס.
אז חזרנו בערב יום שלישי,עייפים אך מרוצים, אחרי הכל – העיר שאין בה לילה,תלאאאאביב
תור החברות הגיע,התלבשתי ויצאתי – על האש,נחמד אך לא יותר
בחצות הוחלט שיוצאים,אז צריך לחזור הביתה,להוריד את הבגדים המטונפים ולהתלבש בצורה שמתאימה לאירוע
"את לא הולכת".
"מה,אמא?"
"את לא הולכת".
"כי?"
"כי ככה".
"אבל .."
"שום אבל, את לא הולכת".
"בסדר"
לקחתי את התיק ויצאתי
נשמע מטופש,אבל הרבה זמן לא שמעתי לא
וכידוע, צירוף האותיות הזה לא אופייני לי במיוחד.
בדיוק כשאני באמצע להחליף את נעלי השקט בנעלי הרעש,בדיוק ברגע מריטת החולצה המטופשת – טלפון
"כן,אמא?"
"שתדעי,אם את הולכת, אין לך לאן לחזור"
לענות לה אפילו לא טרחתי,לא כי אני מזלזלת
אלא כי היא ניתקה מיד – לא משאירה צל של ספק במוח המעוות שלי,
שאם אני הולכת,מתחיל דו קרב
אבל זו אמא,חשבתי לעצמי.היא תוותר,קצת פרצופים והיא תשוב לחבק ולאהוב אותי כמו תמיד
דאנס בר,ריקודים,חתיכים,אלכוהול ובעיקר בעיקר מחשבות
מאיפה השטות הזאת קפצה לה,מה עומד מאחורי זה ומאיפה הביצ'יות הזאת פתאום
4 בבוקר, אני והבננות נכנסות לאוטו וחוזרות הביתה
בעצם לא הביתה, שכחתי שאין לי לאן לחזור יותר- ופחדתי להישאר מחוץ לדלת כלכך מאוחר, אז ירדתי אצל רעות
דיבורים,חוויות,המון שטויות, אבל שוב- בעיקר בעיקר מחשבות
בבוקר,בשביל לדעת עד כמה אמאלה כועסת צלצלתי לאחות שתבוא לאסוף אותי
מבירור קטן שערכתי עלה כי המצב גרוע,גרוע עד מאד
הנסיעה הקצרה היתה ארוכה ומיגעת,
הנחיתה בבית היתה רגועה,ליוו אותה בעיקר השקט וההתעלמות
מהסוג הזה שיכולים להרוג אותך
הימים עברו,וככל שהם עברו התקווה שלי שהכל יעבור חלק הלכה וגדלה
עד שהגיע הפיצוץ,שוב,חשבתי שהיא צוחקת
זו אמא, אמא לא משחקת את המשחקים האלה.
הימים המשיכו לעבור וככל שהם עברו הבנתי שאמא דוקא כן החליטה לשחק את המשחק הפעם.
הטלפונים והשכנועים לא עזרו,
אפילו אבא לא עזר.
האמת שחשבתי שהיא תישבר מתישהו,זה דבר שפשוט לא עושים,העניין הוא שהיא לא מבינה את ההשלכות של זה
התייחסתי לסיפור בצורה בוגרת ולא נטרתי טינה, גם כי אני לא מהזן ששומר טינה – וגם כי אז אולי דעתה תשתנה.
הימים ממשיכים לעבור,ואני עדיין לא מבינה איך היא יכולה לעשות את זה
אני לא מאמינה וקשה לי לעכל
היא מתקשה להבין שאין מכאן דרך חזרה
ואני מתקשה להאמין שהיא אשכרה עושה אתזה
"לא ידעתי שאמא שלך כל כך עקשנית" היא אמרה לי
וואלה?!
גם אני לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
