הקשת שבענן

איני רוצה להדמות להם. להתנהגות הבלתי אנושית, אכזרית וחסרת רחמים שלהם כלפי שבויינו.

אך, איני מסוגלת להבין מדוע האסירים הביטחוניים שחלקם הם מרצחים שפלים זוכים לתנאים מפליגים במתקני הכלא שלנו הכוללים:

לימודי עברית, השלמת לימודים תיכוניים כולל מבחני בגרות ולימודים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה, שפות, לימוד ההיסטוריה הפלשתינאית, לימודי דת. 

קבלת עיתון, שליחת וקבלת מכתבים  ובתאיהם רדיו וטלוויזיה.

מנוחת הצהרים לא נפקדת מהם ותפילת יום השישי היא קודש הקודשים, כאשר חצר הטיולים הופכת למסגד.

עיסוק בפעילות ספורטיבית .

טיפול רפואי .

ביקורים מסודרים של משפחות, עורכי הדין, ארגוני זכויות האדם ואנשי הצלב והסהר האדום.

זכאות להופיע בפני ועדת שחרורים בתום ריצוי שני שליש מתקופת המאסר.

זכאות לפנות לנשיא המדינה או לרמטכ"ל בבקשת חנינה/הקלה.

זכאות להגשת עתירות.

בקיצור מה יש לומר, חגיגה אינסופית של הטבות מטעם מדינת החלמאים.

האם לא הגזמנו בהומניות שלנו? ובעצם מה המטרה בהענקת תנאים מפליגים אילו? האם אנו חושבים ברוב טפשותנו שזה יחזיר אותם לדרך הישר? ימנע מהם את המחשבה הבלתי פוסקת לפגוע בנו כשיצאו לחופשי? פתאום הם יתאהבו בנו ויכירו בנו?

ועכשיו רק חסר שהם יפתחו בשביתת רעב בבקשה לקבל גם זכות להתייחד עם נשותיהם..

באמת, אנחנו ממש לא בסדר, שערוריה..