הקשת שבענן

רוצה לשתף אתכם בחוויותיי מטיסתי הראשונה לארה"ב, ומעשה שהיה כך היה:

לפני כשלוש שנים טסתי לראשונה לאחותי המתגוררת בארה"ב משנת 1980.

טוב נו, רציתי כבר קודם לכן, אבל פעם אחת לא נתנו לי ויזה – פחדו שאשאר שם? מי יודע?

ובפעמיים האחרות , אירעו אירועים משמעותיים וכואבים בחיי שבעטיים נשארתי בארץ וביטלתי את הנסיעה כשכרטיס טיסה כבר בידי.  פעם אחת מתוך השתיים התכוונתי להישאר בארה"ב ולהמשיך בלימודי שם. מי יודע אפוא הייתי היום אילו? אבל נעזוב ...

באותו בוקר של יום חמישי הייתי במשברון קטנטן, התקשרתי לאחותי ואמרה : אולי תבואי אלינו לחג הפסח? (ערב חג הפסח חל ביום רביעי ). נסעתי לאשדוד (במסגרת העבודה) ובמהלך הנסיעה הזמנתי כרטיס טיסה .לפתע,  נזכרתי ששבוע קודם לכן  בהורוסקופ השבועי לבני המזל שלי ניבאו שאקבל הזמנה מחו"ל. מעניין לא?  מסתבר שלעיתים מתגשמים ההורוסקופים הללו...

הגיע היום המיוחל יום שלישי. מאוד התרגשתי  טיסתי הטרנסאטלנטית הראשונה.

טסתי בטיסת  Conection  ללונדון עם חב' British Airways ומשם לארה"ב לאחר המתנה  עם חב' American Airlines.

זו היתה האופציה הכי זולה לפני חג הפסח.

חשבתי לעצמי, נו האפשרות שיחטפו עוד מטוס של חב' American Airlines הזוי ולא הגיוני אז יאללה אפשר לטוס אתם זה בטוח.

עליתי למטוס ולידי התיישבה גב' גדולת מימדים. התחלנו לשוחח. אישה נחמדה  נסעה לחבר שלה ללונדון. נפגשים פעמיים בשנה פעם בארץ ופעם באנגליה. לשיטתה מספיק להיפגש פעמיים בשנה לאיזה חודש כך מתגעגעים יותר. אישה חכמה.

איך שננעלו דלתות המטוס אמרתי לה בואי נעבור למושב הקדמי שהיה ריק (שלפני מסך הקולנוע במטוס). "טסנו" לשם והתרווחנו לנו שתיים על ארבעה מושבים.  אפילו תיקי היד שלנו התכבדו לשבת על מושב במטוס ללא תשלום.

נפרדנו בלונדון, וחיכיתי כארבע שעות לטיסת ההמשך...

עברתי את בקורת הביטחון החפיפית יש לציין של אנשי "הביטחון" האמריקאים ועליתי לטיסה.

שוב התיישב לידי איזה הר אדם, ואיך שננעלו דלתות המטוס צדתי בעיני שני מושבים ריקים ליד השירותים ומיד "טסתי" לשם. התרווחתי בכיף ונרדמתי.

ולפתע השמיע הכרוז את שמי. נבהלתי רצתי לדיילת שאלתי אותה מה קרה? אמרה: חיפשנו אותך במקום מושבך על מנת להגיש לך את ארוחת הצהרים הכשרה שהזמנת  ואינך במקומך. עניתי שעברתי מקום. נרגעה הדיילת, מסכנה לא הבינה לאן נעלמתי... ובינינו לאן אפשר להיעלם במטוס?  אנחנו לא בדיוק בסרט "הטיסה" עם ג'ודי פוסטר.

נרדמתי שוב. ושוב קריאה ברמקולים לנוסעי המטוס להיחגר ולא לזוז מהמקום. מי שצריך לשירותים שירים את ידו, יקרא לדיילת ייתן לה את דרכונו וילווה לאחר כבוד לשירותים. בתום עיסוקו בשירותים יוחזר לו דרכונו יחזור למקומו מלווה ע"י הדיילת וייחגר שוב למקום מושבו. חזרנו לכיתה א'.

הבטתי מבעד לחלון, ולמטה אוקיינוס אינסופי עם מעטה של קרח (אולי היינו מעל גרינלנד מי יודע?) . ליבי החסיר פעימה. חשבתי לעצמי זוהי  טיסתי הראשונה לארה"ב וזהו אנו נעלמים מהנוף האנושי? מתרסקים וצוללים לאוקיינוס? הקרה משהו למטוס? 

קראתי לדיילת. שאלתי אותה: יש בעיה? המטוס בסכנה קיומית? ענתה: לא. עניתי: אם כך חוזרת לישון ונרדמתי עד הנחיתה.

התברר, שנוסע חרדי חיפש מניין לתפילה, שיגע את כולם, האמריקאים התעצבנו השתלטו עליו ובין היתר גם על כל הנוסעים. אין שתיה, אין אוכל, אין דיוטי פרי קשורים למושבים עד לנחיתה.

האפשר להבין אותם לאחר אירועי ה- 11/9? או שמא היו קצת היסטריים ואיבדו כל פרופורציה? אנא עארף...

זהו... הגעתי בשלום לארה"ב.