הקשת שבענן

אני רוצה להפסיק לרצות, אני רוצה ללמוד להגיד 'לא'! אומרת לעצמה שירה.

נכון שזו מילה כל כך פשוטה? תגידו אתם, פשוטה כל כך, מורכבת משתי אותיות בלבד, נראית כל כך חסרת עוצמה. אבל זו טעות ולמראית עין בלבד. המילה 'לא' טומנת בחובה כל כך הרבה פחדים, ושדים נסתרים שמסתתרים בתוכי והיו מתעוררים כשהייתי אומרת אותה. כמו שד שכלוא בתוך בקבוק ומתפרץ החוצה כשפותחים את הפקק.

יש לי חברה טובה, זה שנים רבות שמה רומי. חברת ילדות. גדלנו באותה שכונה, למדנו באותו ביה"ס היסודי, וישבנו זו לצד זו בכיתה. היינו מכינות יחד שיעורי בית, ישנות זו בביתה של זו, יוצאות ומבלות ביחד. בתיכון נפרדו דרכנו אך, הקשר נשאר הדוק כמקודם. היום, שתינו לומדות באוניברסיטת תל אביב לתואר שני בפקולטה למדעי החברה. רומי היא חברה בלב ובנפש, שיודעת את כל סודותיי הכי הכי כמוסים ואני יודעת את שלה. אנחנו תומכות אחת בשנייה בעת צרה, ואני יודעת שכאשר אני אצטרך אותה היא תהיה שם בשבילי. וההיפך, אני תמיד אהיה שם בשבילה.

אבל, כשרומי מבקשת ממני משהו אני מהססת לומר לה 'לא'. לא תמיד, אבל בדרך כלל. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להיענות לבקשתה, אבל באמת קשה לי לומר לה 'לא'. ולא פעם אני תוהה למה? למה זה כל כך קשה לי? חשבתי, אולי כי באותם רגעים אני מרגישה שאיני רוצה לפגוע ברגשותיה של רומי כשאני דוחה את בקשתה. ואולי היא תכעס עלי ואני עלולה לאבד אותה בתור חברה. אבל, הרי היא חברה טובה, ובעצם היא אמורה לא להיפגע, לקבל את האמירה כמו שהיא, כפשוטה. לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שאני לא יכולה. אבל, המילה 'לא' נתקעת לי בגרוני לא יוצאת החוצה ובמקומה המילה 'כן' משתחררת לאוויר העולם. ואני מרגישה מתוסכלת ועצבנית כי לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים שחשובים לי, לחיים שלי הרבה יותר.

בהגיון הפנימי, מבינה ויודעת שאני צריכה להפנים את המסר שאני לא חייבת להגיד לה 'כן', כי יש מישהו אחר שאני צריכה לומר לו 'כן' עכשיו - וזו אני -שירה".

אני רוצה להגיד 'לא' ולהישאר בחיים.

בפעם הבאה אומרת לעצמה שירה אני מבטיחה לעצמי, כשרומי תבקש ממני משהו ואני באמת לא אוכל, אני אגיד לה 'לא'.

בפעם הבאה אני מבטיחה לעצמי.