הקשת שבענן

רותה הנסערת הסתובבה ברחובות אנה ואנה. היא לא שמה לב כיצד השעות נוקפות, הערב כבר ירד ורוח סתווית החלה לנשוב. הצינה אחזה בה. מחשבותיה לא נתנו לה מנוח ולו לרגע קט.

התקשרה לחברתה הטובה רחלי.

"הי, מה שלומך רותה"? שאלה רחלי בקול עליז.

"לא טוב".

"למה, מה קרה?".

"זוכרת שסיפרתי לך שיש לי פטריה. נבדקתי ע"י הגינקולוג ועל סמך בדיקת המשטח אמר לי שיש לי פטריה נדירה שנמצאת רק על גופות של מתים".

"אבוי לי, ממי נדבקת, כיצד? מה אמר הרופא? קיבלת טיפול?" הציפה רחלי את רותה בשאלות.

"אולי מבועז"

"מה?" הזדעזעה רחלי. "מה את חושבת שהוא נקרופיל?"

"לא יודעת, ניסיתי לדבר אתו אך הוא היה בחדר ניתוח. התקשרתי אליו שוב לפני שעה ועדיין בחדר ניתוח. השארתי לו הודעת SMS שיתקשר אלי בדחיפות. מה עלי לעשות? שאלה רותה.

"רגע, הוא על הקו בממתינה אני סוגרת ביי רחלי"

"יצאתי כרגע מחדר ניתוח, חיפשת אותי. קרה משהו?" שאל אותה בועז.

"אנו צריכים לדבר. ד"ר בר אמר לי שנדבקתי בפטריה נדירה..."

"איזה סוג של פטריה?"

"זו לא שיחה לטלפון. מתי אתה מגיע הביתה?"

"עוד כשעה".

הבית קר, כאותה צינה שחדרה לעצמותיה בשיטוטיה חסרי התכלית ברחובות.

התיישבה בכבדות על גבי הכורסא שכל כך אוהבת להתכרבל בתוכה, מכווצת, ידיה תולשות את שיערותיה.

אור חיוור ולבן חודר מבעד לתריסים המוגפים למחצה לתוך החדר. כל רחש ולו הקל ביותר מחוץ לדלת, מעביר בה התקף של רעד בלתי נשל טומקפיץ אותה. 

"מה יאמר בועז כשאספר לו? איך יסביר זאת? האם הוא נקרופיל? אבל, לא ראיתי שום סימנים חיצוניים שיכולים להצביע שיש לו בעיה. ואולי, אולי יש לו בעיה ומקבל טיפול. אני כבר לא יודעת מה לחשוב."

רותה חשה שהמחשבות מתעתעות בה והיא משוועת לחוט שיחבר ביניהן. שיחזיר לה את השפיות, את ההיגיון.

שיניה נוקשות בחוזקה. היא עוטפת את גופה בשמיכת הצמר הדקה שהייתה מונחת ברישול על מסעד הכסא שהיה מוצב ליד הכורסא.

האור נדלק בחדר המדרגות. היא נדרכת.

"הנה הוא מגיע, תיכף הדלת תפתח והוא יכנס.."

היא מביטה בעיניים כלות לעבר הדלת, אך היא נשארת דוממת.

מחוגי השעון זזים באיטיות ונדמה לה כי הזמן אינו עובר. השעה כבר אחת עשרה בלילה. עיניה נעצמות ונפקחות לסירוגין. עפעפיה כבדים. העייפות הכריעה אותה והיא נרדמת.

רותה מתעוררת לפנות בוקר. כל גופה כואב ודואב שריריה תפוסים.

"אוף נרדמתי על הכורסא. מדוע בועז לא העיר אותי כשהגיע הביתה? מדוע הניח לי לישון על הכורסא?" היא תוהה.

הולכת בצעדים כבדים ומסורבלים לחדר השינה. המיטה מוצעת בקפידה כפי שהשאירה אותה בבוקר בלכתה לעבודה.

בועז לא הגיע.