הקשת שבענן

"את רוצה?" שאל אותי הכירורג "אפשר לנתח ולהוציא את הגוש". "לא" עניתי "הוא לא מפריע לי". וכך במשך שנים הסתובבתי עם ציסטה בשדי השמאלי, שהייתה במעקב רפואי קפדני של אולטרה סאונד, ממוגרפיה ובדיקה ידנית.

עד שבאחד הימים בהיותי בחו"ל, התחלתי להרגיש כאבים שהקרינו עד הירך. התאבנתי מרוב פחד. אמרתי לעצמי "זהו זה, הציסטה שינתה היסטולוגיה והפכה להיות ממאירה". חודשיים תמימים עברו עד אשר אזרתי עוז והלכתי לכירורג שנתן לי הפנייה לבצוע ממוגרפיה.

ביצעתי את הצילום, ולמחרת הלכתי לקחת את התוצאות. על הדלפק היה מונח תיקי ועליו פתק בזה הלשון: "נא לא להבהיל את החולה, יש צורך לבצע הגדלה".אומנם, זו לא הפעם הראשונה שביצעו הגדלה מאחד ומרקם שדיי סבוך. אלא שהפעם לאור מה שקראתי נכנסתי לפאניקה. לאחר ביצוע הצילום, ישבתי דקות ארוכות ברכב, מוחי ריק ממחשבות..

עם קבלת התוצאות הלכתי לכירורג. הביט בתוצאות ואמר: "בואי נבצע ביופסיה. החזיקי את השד" ביקש. קירב אלי מחט ענקית, ברקע ניגנה מוסיקה קלאסית ובעזרת האולטרה סאונד ביצע את הביופסיה.

"את לא קמה מהמיטה עד שאת לא אומרת לי שנהנית". "כן דוקטור נהניתי" אמרתי לו, קמתי והתלבשתי. טוב נו, חוש הומור יש לכירורג שלי.

"יום רביעי הבא תגיעי לביה"ח אסותא לניתוח" אמר. הבטתי בו בתדהמה. "דוקטור" אמרתי לו "אז בשביל מה עינית אותי עם המחט הענקית, אם אתה מתכונן לנתח אותי השבוע הבא"? שאלתי. "אביך סבל מסרטן הלימפה ואיני לוקח כל סיכון" ענה.

תוך כמה ימים סיימתי את כל הפרוצדורה סביב הניתוח. (בדיקות דם, פגישה עם המרדים , בדיקת אקו לב).

ביום המיועד הגעתי בצום מצוידת בעיתון שיהיה. האחות נתנה לי וליום, לא עברה לה חצי שעה ונרדמתי.

התעוררתי כשלקחו אותי לחדר הניתוח. הרופא הזריק לי זריקת טשטוש , ובמחשבתי עברה המחשבה "אוי, תיכף הוא יחתוך בבשר החי, ואני עוד לא נרדמתי". התעוררתי בחדר ההתאוששות.

הרופא הוציא שתי ציסטות שהתבררו כשפירות.

לשדיי הייתה הדוקה תחבושת שהוסרה אחרי כמה ימים. הבטתי בחרדה על שדי ולשמחתי הצלקת הייתה סביב הפטמה.

הוא לא רק כירורג אלא גם רופא שהאסטטיקה והמניעה הם נר לרגליו.

הלוואי שכל הרופאים היו כמוהו.