הקשת שבענן

"אין לי יותר מה לעשות" אמר הרופא לאבי, בבואו אליו בחזרתו מביקור אצל אחותי, צווארו נפוח בקושי הצליח להזיז את ראשו ימינה שמאלה.

אבי נכנס למרה שחורה.

באותה עת (שנות ה-90), פורסמה כתבה על חברתי בעיתון לאישה. "קני את העיתון" הפצירה בי חברתי. וכך עשיתי. איני מזלזלת בכתבות המתפרסמות בעיתון זה, אך איני נוהגת לקנות אותו, וקוראת או מעלעלת בין דפיו בהמתנה לרופא זה או האחר.

מטבע הדברים, קראתי את הכתבות שפורסמו באותו שבוע. בין הכתבות הייתה כתבה על הרב פירר מבני ברק והרב שטנברגר מירושלים. באותם ימים הם לא היו כה מפורסמים וידועים. היום כולם מכירים ביכולתו של הרב פירר (הרב שטנברגר אינו מפורסם), לתת ייעוץ לחולה על מצבו הרפואי ובמידת הצורך להפנות חולה לטיפול אצל הרופא המומחה בתחומו בארץ או בחו"ל או לפחות לאשר לחולה שהינו בידיים טובות.

האמת, אז הייתי די סקפטית ורק לאחר שלושה ימים התקשרתי לרב.

אני: "שלום כבוד הרב, שמי X ואני פונה אליך בשם אבי שחולה בסרטן הלימפה".

הרב: "בן כמה אביך?"

אני: "בן 64"

הרב: "איפוא הוא מטופל?"

אני: "בביה"ח איכילוב אצל ד"ר Y".

הרב: "תוציאי אותו ומיד משם ותעבירי אותו לטיפול של ד"ר בן בסט מתל השומר. אביך חולה במחלה המטולוגית ומטפל בו רופא אונקולוגי ולא המטולוגי".

סגרתי את הטלפון בתדהמה. לא ידעתי שמחלתו של אבי צריכה להיות בטיפול של רופא המטולוגי (ובעצם מאין לי לדעת?!). מה גם שבן דודי שהוא רופא בעצמו "שידך" בינו ובין הרופא מאיכילוב.

בלילה התקשרתי לרב שטנברגר. התנהלות השיחה הייתה זהה. כששמע שמטופל באיכילוב, דרש ובמיידי להוציאו משם ולהעבירו לטיפולו של ד"ר פוליאק מביה"ח הדסה עין כרם. נתן לי את מספר הטלפון שלו והתקשרתי לרופא, עוד באותו לילה.

כבר למחרת היום אבי היה אצלו בביקור בשר"פ הדסה בתל אביב.

הרופא מאיכילוב כבר ספד לאבי, הרופא מהדסה עין כרם העניק לאבי עוד שנתיים של חיים באיכות טובה.

תודה לכם הרב פירר והרב שטנברגר.