הקשת שבענן

הייתי היום אצל לקוח בבית שמש. עיר שנטועה בתוך נוף הררי, טבול בצמחיה עבותה וירוקה שבנסיבות אחרות הייתה יכולה להזכיר איזו עיירה בשוויץ.  

עיר שבתיה ישנים, לא מטופחים . בניה ישנה משנות ה-50-60 של שתי קומות ומספר כניסות, בתי הרכבות שכולנו מכירים. וכמות האנשים שגודשים לעייפה את סניף הבנק, נותנים אינדיקציה למבקר מבחוץ על הרמה הסוציו אקונומית של תושביה.

משם החלטתי לנסוע ללקוח בירושלים. מאחר ולא תיאמתי פגישה מראש, התקשרתי על מנת לבדוק באם אפשר להגיע.

ואז הוכיתי בתדהמה.

"אני לא יודעת אם כל כך מתאים" נעניתי.

"מדוע?" שאלתי.

"אחד מההרוגים בתאונה בערבה הוא בנו של x, אם תגיעי בשעה הקרובה זה בסדר. איננו יודעים מתי הלוויה כי האם הוזעקה מחופשה בחו"ל וכעת בדרכה ארצה" נאמר לי.

"אני מצטערת לשמוע על הטרגדיה שאירעה למשפחה, אני בדרך אליכם" אמרתי.

בחוסר שימת לב של רגע, חוסר זהירות וחוסר ידע כיצד מתנהגים במדבר יהודה קיפדו את חייהם ארבעה צעירים.

מכירה את ההורים שהינם בעלי המשרד מאז שהתחלתי לעבוד בחברה. אנשים יראי שמים, צנועים, חביבים ומסבירי פנים. תמיד כשאתה מכיר מישהו שחווה אובדן הכאב עמוק יותר.

ליבי איתם בימים קשים אילו.