הקשת שבענן

"גברת, גברת, גברת..." היא צועקת בלי הפסק. שוכבת במיטתה ללא יכולת תזוזה, גופה כואב דעתה השתבשה עליה. הצוות הרפואי נואש, בנה אינו מסוגל לשאת את צעקותיה חסרי הפשר במרבית הזמן ולאחר מחצית השעה נוטש את אימו לאנחות.

"אמא" אני שואלת את אמי השוהה איתה באותו החדר "ככה זה כל הזמן?".

"כן, כל הזמן. ואני בורחת מהחדר וכל הזמן מסתובבת בחוץ".

"אבל גם את צריכה לנוח" אני מוחה.

"כן, אבל איך אפשר. הצוות הרפואי מזריק לה זריקת הרגעה. היא נרגעת לשעה שעתיים ושוב מתחילה. ואני יוצאת מדעתי".

"תבקשי לעבור חדר" אני עונה.

"התפוסה מלאה. יש פה חולים כבר כשלושה חודשים. רוב המאושפזים לאחר ניתוח שבר כתוצאה מנפילה והשיקום ארוך וממושך. אני הגעתי לכאן עקב אירוע מוחי ואצא מפה עם אירוע פסיכיאטרי או התקף לב" היא אומרת לי.

חוסר האונים שלנו עצום. לא פחותה מכך הדילמה.

האם לבקש שחרור הביתה מביה"ח השיקומי?

אז מה יהיה עם השיקום הנוירולוגי החשוב להחזרת התפקוד למצבו הקודם?

או, להישאר לסבול ולהמתין אולי תתפנה מיטה בחדר אחר ובינתיים להתרכז בשיקום הפיסי?

הרי ידוע לכל שנדבך מאוד חשוב בהליך השיקומי הוא הבריאות הנפשית של המטופל.

אז מה יותר חשוב כיום, שמירה על בריאותה הנפשית של אימי או השיקום הפיסי? 

הדילמה קשה וההחלטה מה לעשות היא של אימי.

ואני דואגת..