הקשת שבענן

להן אין וועד שיגן על זכויותיהן, שילחם עבורן, שישבית את המשק לכדי זעזוע עד אשר ייענו תביעותיהן.

הן הפקידות במשרדים הקטנים הנאבקות יום יום על פרנסתן, שחוששות לפרנסתן, שפוחדות לבקש את המגיע להן מפחד שמא יבולע להן והן תפוטרנה, שפוחדות להתפטר ואזי הן לא תקבלנה את פיצויי הפיטורין, שפוחדות שלא תמצאנה מקום עבודה אחר לאור גילן, שיש ונוח להן מבחינת שעות העבודה ולכן לא עוזבות למרות התנאים המשפילים, שהן המפרנסות היחידות, שיש ואינן יודעות ומודעות לזכויותיהן ועוד ועוד..

הן הפקידות שמשתכרות שכר נמוך ביחס לידע המקצועי שלהן, שאין להן תנאים סוציאליים (הפרשה לפנסיה, דמי הבראה ) שלא משלמים להן פדיון חופשה, שלא משלמים להן שעות נוספות, שלא מקבלות העלאת שכר אף שנים.

הן הפקידות שמעבידיהן לא חוששים לרמוס את זכויותיהן ועושים זאת בריש גליי.

אותן אני פוגשת במסגרת עבודתי כמעט מידי יום  ביומו.

להן אין וועד, הן לבד במלחמת הקיום..