הקשת שבענן

אוסקר ווילד אמר: "האדם מבטא את עצמו במידה זעומה מאוד כאשר הוא מדבר בשם עצמו. תנו לו מסווה ויגיד לכם את האמת" ..

הכתיבה מאפשרת הצצה לעיתים חדירה לעולם פנימי של מחשבות, השקפות, ורגשות. דרכה אנו מביעים צדדים אחרים מעולמנו ואישיותנו. בה אנחנו חושפים חלקים מסוימים ובה בעת מקשטים ומסתירים אחרים.

כל זה מתאפשר כל עוד הבלוג  נשמר בגבולות האנונימיות, כל עוד הוא פרטי ובזאת בעיני יתרונו וכוחו.

ברגע שהוא פורץ את גבולות האנונימיות רובנו מאבדים את היכולת לכתוב ככל העולה על רוחנו (לפחות אני). שכן אנו חשופים לכך שפוסט בו הבענו את דעתנו על אדם X (שקורא בבלוג ומכיר את הכותב) יכול להיפגע מדברנו וההשלכות לכך יכולות להיות מרחיקות לכת. זאת עלינו לקחת בחשבון ולשאת בתוצאות. לא שכן, שמי שמכירנו עשוי לעשות שימוש לרעה בחומרים שאנו מפרסמים.

לדאבוני הרב, חשפתי לבוסית שלי את שם הבלוג ועל כן איני מרגישה חופשי ובטוח לכתוב על מקום העבודה מחשש שיבולע לי. לא אחת עלתה בי המחשבה לשנות את הכינוי שלי בבלוג לאור זאת. אולי אעשה זאת ביום מן הימים. לא על מנת להשתלח במקום עבודתי אלא באמת להרגיש חופשי לכתוב על הכול.

השבוע שוחחתי עם מוכרת באחת מחנויות הכולבו. סיפרה לי ששילמה כסף רב להקדים ניתוח לבנה. נזעקתי. כשהעליתי את הרעיון להביא את הסיפור בבלוגי, תוך הדגשה שכל פרטיו יהיו חסויים, נבהלה ובקשה שלא אחשוף את הסיפור מחשש שיגיעו אליה והטיפול בבנה יפגע. כיבדתי את בקשתה.

למעט המקרה שצוין לעיל, כשאני מספרת לחברים, עמיתים לעבודה, לקוחות שכותבת בבלוג, והם מבקשים לדעת באיזה אתר ואת שם הבלוג אני מסרבת להיחשף. והרי במחשבה עמוקה יש בזה מן הסתירה, שכן אותו אדם שמכיר אותי בזוית מסוימת ילמד דרך הכתיבה להכיר פן נוסף מעמיק יותר.

אך, למרות זאת מעדיפה להישאר בין הצללים..