הקשת שבענן

"ג'יני, תפתחי לי את הדלת?" אני מבקשת בקול תחנונים מבעד לשמשת החלון הסגור.

היא יושבת ומסתכלת על הדלת הנעולה חוככת בדעתה.

"ג'יני, כלבה מתוקה שלי תפתחי לי את הדלת".

היא מכשכשת בזנבה ועדיין מסרבת.

אני דופקת על החלון, היא מסובבת את ראשה ומביטה בי בעיניה החכמות.

בחוץ חשוך, גשם זלעפות יורד, הרוח שורקת ועושה כרצונה בכל הנקרה בדרכה. אפי נצמד לו לחלון, הבל פי מסתלסל לו באוויר הקר ויוצר לו עיגולים עיגולים על השמשה. אני מביטה בעיניים כלות אל תוך הבית החמים, ורוגזת על עצמי שלא הצטיידתי במפתח על אף שרק לרגע קט יצאתי החוצה. רגע אומלל שבו הדלת נטרקה אחרי ונשארתי בחוץ ללא יכולת לפתחה.

"בבקשה ג'יני קר לי, תפתחי לי את הדלת" אני ממשיכה להתחנן.

היא מביטה על ידית הדלת, מחשבת כיצד להגיע אליה. מתרוממת על רגליה האחוריות, מצמידה את שתי ידיה על ידית הדלת, מורידה אותה מטה וכבמטה קסם הדלת נפתחת.

אני משחררת אנחת רווחה.

רצה מהר לעבר הדלת, אוחזת בראשה של כלבתי האהובה ומנשקת אותה לאות תודה.

אמר דונלד מקיד:

"כל בן אנוש חייב ללמוד את היקום מחדש. כל גור כלבים נושא את היקום בתוכו. בני האדם מחצינים את חוכמתם - היא אצורה במוזיאונים, בספריות, אצל המלומדים. חכמת הכלב בדמו ובעצמותיו היא מצויה".

זו הייתה ג'יני, כלבת הזאב המעורבת שהייתה בת בית אצלנו קרוב ל-12 שנה. פרוותה היתה שחורה כפחם, חלקה ומבריקה, עיניה חומות וחוכמתה הייתה ניכרת דרכן.

ג'יני שהעניקה לי הרגשת ביטחון שאני מוגנת בעצם נוכחותה. ג'יני שהיתה לי כאחות קטנה, כחברה. ג'יני שלא אחת התכרבלה יחד איתי במיטתי. גי'ני שחלקה עימי את ארוחתי. ג'יני ששיחקתי והשתוללתי איתה. ג'יני שהקבילה את פני בשמחה בשובי הביתה.

ג'יני המליטה 11 גורים. השארנו בחיקנו את בוני שהיה כלב יפהפה, בעל נוכחות מרשימה. שניהם מתו ממחלת הסרטן.

נאמנותם ואהבתם אלינו הייתה בלתי מסויגת, ללא כל תנאי. הם תמיד היו שם, בכל מצב ובכל עת. כדברי ג'וש בילינגס: "הכלב הוא היצור היחיד עלי אדמות, האוהב אותך יותר משהוא אוהב את עצמו".

ואנו אהבנו אותם אהבת נפש עד ליומם האחרון. זיכרונם תמיד איתנו.