הקשת שבענן

14 שנים טסו עפו להם, חמקו בין אצבעות הידיים. 14 שנים עברו להם מאז אותו בוקר יום א' עת התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי.

הרבה שנים שחונות היו לנו ומפלס הכנרת הגיע כמעט לתחתית, אבל אצלנו המים שצפו וגעשו להם ורק מקטעים בודדים ממחלקתנו נשארו כפי שהיו. הרוב השתנה לבלי היכר. אין זו אותה מחלקה שהייתה לפני 14 שנים, ולא אחת געגוע עז מציף אותי לאותם ימים.

ימים של אחווה, שיתוף פעולה, עזרה הדדית ובעיקר פרגון.  זכורים לי ימי ההולדת שחגגנו. א' היה כותב בכישרון רב חמשיר לבעל השמחה. חמשיר שתמיד תיאר בקריצת עין משובבת את בעל השמחה. הייתי הולכת לעבודה עם שיר בלב וחוזרת הביתה עם ציפייה ליום הבא.

והמעגל הסתובב לו לאיטו, ובכל סיבוב אנשים איכותיים עזבו והגיעו אחרים, הדבק לא חיבר והמרחק הלך,העמיק וגבר.

וכך ללא שיר בלב הולכת היום לעבודה.

יודעת שהדשא אצל השכן לא ירוק יותר,  דברים משתנים כי אלה הם החיים..