הקשת שבענן

מיקה ונירה הכירו באוניברסיטה בפקולטה לפסיכולוגיה. מיקה הייתה יפהפייה, גבוהה, בעלת גוף של דוגמנית, מחוזרת, ובעלת בטחון עצמי. נירה הייתה נמוכה, שמנמונת, משקפיים עבי עדשה על חוטמה, נחבאת אל הכלים. היא הייתה צעירה בשלוש שנים ממיקה.

למרות השוני הרב ביניהן הן התחברו זו לזו, הפכו להיות חברות טובות בלב ונפש. חלקו את סודותיהן זו עם זו. נירה שמחה שמיקה מצאה בה עניין ונהייתה חברתה.

עם סיום הלימודים הייתה נירה אצה רצה לבית אחותה לעשות בייבי-סיטר לאחייניה. לעיתים רחוקות היא יצאה לבלות ואת רוב עיתותיה הפנויים היא בילתה בבית אחותה.

'תצאי קצת, תבלי' הייתה מפצירה בה מיקה.

'יהיה בסדר' הייתה עונה לה נירה בחיוך מאיר עיניים.

'אבל איך תכירי מישהו אם את רוב זמנך הפנוי את מבלה עם אחייניך?' הייתה שואלת מיקה בדאגה.

'יהיה בסדר, אל תדאגי' .

עם סיום לימודיהן, מיקה השתלבה בשוק בעבודה כפסיכולוגית קלינית, ואילו נירה לא מצאה עבודה.

חלפו חודשים ונירה עדיין הייתה מובטלת.

'מה יהיה?' 

'יהיה בסדר' כך תמיד היתה עונה לה נירה.

האופטימיות הבלתי נלאית של נירה עוררה במיקה הערצה נסתרת.

יום אחד התקשרה נירה למיקה ובקול צוהל בשרה לה שהתגייסה לשירות קבע כקב"נית. לא היה קץ לאושרה של מיקה. אושר שהתחלף בהמשך לעגמומיות משהסתבר לה היכן תשרת חברתה הטובה. בסיס סגור המרוחק ממרכז הארץ שהאפשרויות הגלומות בו למציאת בן זוג שאפו לאפס בעיקר בשל הרמה האנושית הנמוכה של המשרתים בו.

באחת החופשות אמרה נירה למיקה 'הכרתי מישהו. אנו יוצאים רציני. הוא גם קב"ן בבסיס. נפגשנו בתל השומר. הוא סיפר לי שאיך שעיניו נחו עלי הוא החליט שאני אהיה אשתו'.

לא היה קץ לאושרה של מיקה.

חלפו השנים. הן יושבות בבית הקפה החביב עליהן.

בפניה הנוגות של מיקה קמטוטים דקים, שקיות מתחת לעיניה היפות, שיבה זרקה בתוך שיערה השחור כעורב.

'הגירושים היו קשים ומרים' היא אומרת בהביטה בפניה הקורנות מאושר של נירה הנושאת ברחמה את ילדה הרביעי.

'יהיה בסדר, את תיראי'..  

כולנו מתמודדים עם קשיים כאלה או אחרים. אם בעבודה, הילדים, בן הזוג, המשפחה המורחבת וכו'. כל קושי הוא קושי. אני לא עושה תחרות בין הקשיים שאנשים עוברים. הקושי הוא סובייקטיבי וההתמודדות בסופו של דבר הינה אישית, על אף התמיכה שהאדם מקבל מסביב.

למדתי שהחיים יכולים להתהפך ברגע אחד, משהו מהם כבר לא יהיה, ועם החדשים אני צריכה ללמוד להתמודד.  איני מניחה לעצמי להתכסות מתחת לשמיכה ולשקוע. אני יודעת שהתנהגות כזו לא תשפר את המצב אלא נהפוך הוא, תגרום לשקיעה בטוחה יותר מטה לתחתית התהום. לתהומות החושך והריק, לאין תקווה. ומשם, הדרך מעלה קשה יותר ולעיתים כבר בלתי אפשרית.

אני מסתכלת פנימה אל תוך משאבי הנפש שלי, שואבת מהם כוח ומגייסת אותם להתמודדות עם המצב.  במקביל, הדם זורם לו בעורקי מוחי בשצף קצף, וכל הזמן אני חושבת לעצמי מה אני יכולה לעשות עוד על מנת לשפר את המצב. למצוא ולהשיג איזון נפשי, לצמוח.

ההתמודדות שלי נעשית בצעדים קטנים, צעד אחר צעד. בגמישות. לא מסתכלת יותר מאשר עד ליום המחרת.  גישה זו אינה סותרת הגשמת חלומות, רצונות, שאיפות ומאווים אלא מקלה עלי בהתמודדות עם הקשיים.

זהו האור שמנחה את חיי.. זוהי דרך חיי..

לכל אחד ואחד יש את האור הפנימי שלו הוא רק צריך לגלות אותו..