פצעים ונשיקות

אני אוהבת לנהוג פה בשעות הדימדומים, כשכל ריו קצת פקוקה אבל לכיוון השני אז הכל מלא מולי באורות של פנסים.

אני אוהבת לנהוג פה כשאפרורי וגשום כי סוף סוף קצת חורף לנשמה. לפעמים מטפטף קצת גשם וזה נאחס כי את המגבים הייתי צריכה להחליך כבר לפני חודשיים, אבל נעים לי לשבת ככה באוטו עם מוזיקה בפול ווליום ברמזור וגשם על השמשה ופתאום מרגיש קצת כמו הבית.

ואם אני רוצה, אני יכולה להעמיד פנים שלוחיות הזיהוי של המכוניות לפני הן צהובות ולא לבנות. זה אפילו לא כל כך קשה, לא בשעות האלו כשהאור רך ואדום-כתום כזה, כשהכל קצת מחשיך והגבול בין מציאות לפנטזיה מיטשטש לחלוטין.

אני שומעת היהודים והלוחיות שלפני צהובות ויש אפור סגרירי וגשם ואני מעמידה פנים שאני בבית.

סתם עוד יום שגרתי שאני נוסעת בו לעבודה. רק שזה בישראל ולא בריו.

לפעמים אני אוהבת להעמיד פנים, כי זה מה ששומר אותי שפויה.

אז אני מעמידה פנים שכלום לא השתנה, או שמה שהשתנה עוד בר תיקון.

עוד ניתן להחזיר את הגלגל אחורה, בטח שניתן. עוד לא עשיתי את כל הבחירות הקשות האלו, עוד אין השלכות להתמודד איתן.

אני מעמידה פנים שאני עדיין בישראל. שעוד יש לי חברים לחזור אליהם, כאלו שלא הרסתי, כאלו שלא הרסו אצלי משהו. כאלו שלא שכחתי להתקשר אליהם והזנחתי אותם, כאלו שלא עזבתי מאחור, כאלו שלא הזניחו בטבעיות או שלא בחזרה. 

אני מעמידה פנים שעוד יש לי עברית סבבה, שלא הנמכתי את הרמה שלי בשביל תלמידים למשך כל כך הרבה זמן עד שאני כבר לא זוכרת איך נראות או נשמעות מילים גבוהות. אני מעמידה פנים שאני עוד יכולה לכתוב כמו שהייתי כותבת פעם, בנהירות שוצפת כזו עם התיאורים הכי יפים שיש לי בלב. 

אני מעמידה פנים שאני בבית ולא מתגעגעת לפרטים הכי קטנים ומטומטמים כמו הפוך על סויה של קופיקס או סיגריה בהמתנה לאוטובוס במרכזית.

אני מעמידה פנים שאני שמחה.

אני מעמידה פנים שאוכל לחיות ככה עוד שנה, שנתיים, שלא אשתגע עד שהכל ייגמר, שהכל שווה את זה. אני מעמידה פנים שכשאחזור לארץ דברים יחזרו לסידרם. אני מעמידה פנים שאני לא מאבדת את שנות ה20 שלי.

אני מעמידה פנים כל כך הרבה פעמים עד שאני כבר לא מכירה את הפנים האמיתיות שלי במראה.

אולי גם אותן השארתי בארץ.

ואולי אני סתם כהרגלי עושה דרמה מהכל.

אבל נחמד לי שישראבלוג עדיין פה למרות כל הבטחות השקר שהבלוגים ימחקו ויסגרו. נעים לי לכתוב אחרי שכל כך הרבה זמן כלום לא יצא ממני חוץ מעבודות ומחקרים לאוניברסיטה.

אולי מחר בבוקר אתעורר ותזרח שמש וארגיש שהענן הרובץ הזה שתמיד קיים בחורף יתנדף ממני, ותמיד כשזו קורה זה מפתיע כי אני אף פעם לא מרשה לעצמי להאמין שאני מדוכדכת רק בגלל האפרוריות, אבל כשהיא מתפוגגת אני פתאום אופטימית שוב וזה מוזר. רק אז אני שמה לב שהדכדוך הזה היה שם אולי בכפייה, קצת כמו הורוקרוקס שיושב על החזה ורק כשמורידים אותו ההקלה מציפה. זה מוזר כמה מזג האוויר משפיע, וזה מוזר כי אני אוהבת אותו כל כך, מבלבלת בין הלמרות לבגלל.

זה גורם לי להרגיש יותר בבית, כל החורף הזה שהתגנב בהתחלה ופתאום נמצא כאן בכל מקום כאילו תמיד היה פה.

פנסים דלוקים, לוחיות זיהוי צהובות, אפור גשם קפה ואני בבית.

אבל אני באמת בבית. והחיים ממשיכים, אין מה לעשות.

אי אפשר אחרת. אולי גם אין אומץ לאחרת. אז עדיף להישאר ולהחזיק ידיים, שלא נעוף ברוח.

ויאללה להתנער מהדרמה וללכת לכתוב עבודה.