פצעים ונשיקות

עד עכשיו עמדתי מול טילים, אזעקות, רקטות וחשש לחברים,

אבל בזה הרגע התחלתי לפחד.

עכשיו הכל אמיתי פתאום,

עכשיו כשמורידים אותה לשם.

אני הולכת למות.

אני הולכת למות אם יקרה משהו.

אני לא יודעת איך החזקת מעמד אחרי הילה, אבל לי נעצרת הנשימה ממחשבה על עולם בו את לא נמצאת, ואני נופלת ותופסת במותניים שלי ומזכירה לעצמי איך לנשום ומחכה עד שהראש יפסיק להסתחרר.

רועדות לי האצבעות ואני מקלידה שוב ושוב את אותן אותיות, מוחקת שוב ושוב, אני לא מצליחה לגרום להן להפסיק לרעוד.

בכיתי המון עכשיו, לא יודעת מאיפה זה בא לי,

הכנתי קפה לאורחים של אבא ופשוט המשכתי לבכות תוך כדי.

ואז חזרתי לצייר, בוכה, מה לא עושים כדי להתנתק מהרגש לכמה זמן. לצייר באטימות ולשכוח מהעולם.

סיימתי את המגן לשני, ואוי אלוהים מה יהיה בלילה,

שום סיכוי שאני ישנה כמו שצריך.

אמרתי לך לסמס לי גם באמצע הלילה אם תרצי ותוכלי, אבל זה אנוכי, זה פשוט כי אני יודעת שאני לא אוכל לישון אם לא אדבר איתך, זה פשוט כי אני יודעת שלא אוכל לישון בכל אופן. לא רק כי את תהיה לבד ותפחדי.

ואת מפחדת, אפרוח קטן שכמוך, את בטוח רועדת לפחות כמוני, וממש לא רק מאדרנלין. אני יודעת שאת משקשקת, ולשמוע גוזל כמוך מודה בזה פשוט שובר לך את הלב,

ואני מפחדת איתך,

כי בעולם בו אאבד אותך לא אזכור לחיות.

אני זוכרת את זה ולא שוכחת, זוכרת ולא שוכחת את השחור בעיניים שזה כל מה שאתה מצליח לראות כשיקר לך מת. אני זוכרת שהכל נמוג, הכל מתפוגג חוץ מהשחור, ואתה חושב שהתעלפת כי אם אתה עיוור ולא נושם אין סיכוי שאתה חי, 

אבל ככה זה ותוך כמה דקות הבלאק אאוט עובר ואתה נכנס, לא חוזר, לעולם בו המציאות היא שום דבר ממה שהייתה קודם.

אני יודעת שלא תמותי, חס וחלילה שאספיד אותך לפני,

אני יודעת שהם עוד לא נכנסו פנימה ואולי גם לא יכנסו ונצחק על זה יום אחד. יום אחד כשזה יפסיק להיות היום הכי מפחיד שלי נוכל לצחוק על זה ולא להצטמרר, אולי רק קצת.

אני יודעת שאת רק תהיי עם הגדוד, רק תרגישי את הלוחמה ואת הפחד, 

אבל אני גם יודעת שאני אשב בחוסר מעש כל היום בבית ואדפוק את הראש בקיר מחרדות. אבכה באמצע הלילה. וזה ממש לא מנחם,

אבל אני לא יודעת אם אוכל לכתוב.. ואני לא רוצה להשתתק, לא להיות מסוגלת לדבר או להביע איכשהו,

אז אני עושה את זה עכשיו מתוך התקף החרדה שלי.

אם יקרה לך משהו אני לא נשארת פה.

אני לא מאמינה בגילגול נשמות ולמען האמת גם כבר לא בחיים שאחרי המוות, אז מצחיק שאני חושבת על זה שאצטרף אליך אם יקרה לך משהו. 

אני חושבת שאני מספרת לעצמי שאצטרף אליך כי ככה או ככה לבד לא אשאר פה. ככה או ככה לא אדע להתמודד עם זה.

איך היית חזקה מספיק להתמודד עם הילה אני לא יודעת. אולי אני חלשה משחשבתי.

אני לא אהיה פה.

אני מפחדת.

אני אוהב אותך קטן, איפה שלא תהיה שם בעולם. תמיד.