פצעים ונשיקות

מחקתי עכשיו את כל 4000 ההודעות שהיו שמורות לי בפלאפון.

גיביתי הכל למחשב, אבל אני לא יכולה לקרוא אותן יותר. רק להחזיר לפלאפון אם ארצה, כשארצה, אולי כשאקנה פלאפון חדש ויהיה לי בו יותר מקום או משהו.

אחד הקשים, למחוק 4000 זיכרונות קטנים. ואלו עוד ההודעות ששמרתי, היו עוד אלפים שמחקתי עם השנים. אלו הודעות מלפני שנתיים וחצי, שלוש.

כואב.

עשיתי החלקה,

ואני מתעצלת לכתוב את כל מכתבי השחרור ולעבוד על המתנות שאני צריכה. ממש מתעצלת. בלי קשר להחלקה.

אני גם לא מסוגלת לענות לבנות באטרף,

או לשלוח הודעות.

אני נכנסת והן ממש חמודות. אני חושבת שאולי במציאות אחרת זה יכל להיות ממש נחמד. ואני אני יוצאת מהעמוד שלהן בלי להוסיף מילה.

אני גם כמעט מרימה טלפונים,

כמעט מסמסת,

כמעט חיה.

קשה לי כל המצב הזה, לחיות על הקצה, רק לחכות שהכל יגמר כבר. אלוהים שיגמר כבר, קשה לי לחכות ככה, קשה לי להיות דרוכה בנשמה בכל רגע, לדמיין את הסיטואציות הגרועות מכל ולדעת שעכשיו הן אופציונאליות יותר מתמיד.

שתיגמר כבר המלחמה הזו שאף אחד לא מסוגל לקרוא לה מלחמה, שכולם מתעקשים לכווץ את זה כשבעצם זה ענק.