פצעים ונשיקות

כעס כזה שממלא את הבטן, מפעפע על אש נמוכה.

כעס כזה שלומדים להתעלם ממנו.

כעס על שאנשים לא מדברים, לא טורחים להסביר את עצמם. לא דיברת איתי, silent treatment זה מה שתקבל בחזרה.

לא מגיע לי ההסבר הזה?

בוגרת, איכותית, אחרת. חברה. אוהבת. אבל לא מגיע לי ההסבר הזה,

לא מגיע לי לשמוע את ה"אני מתרחק ממך", "אני צריך את המרחק הזה", אני לא אהיה שם היום, אני לא אהיה שם יותר בכלל, אל תדברי איתי.

לא מגיע לי את האל תדברי איתי הקטן הזה? לוקח כל כך הרבה אנרגיה לזרוק אותו לחלל האוויר וללכת?

שיתנפץ לי בפרצוף, זה עדיף על לשבת כמו כלבלב מוכה ולחכות שיזרקו לי איזו עצם,

משהו שיבהיר את ההתנהגות הסרוחה הזאת.

ואנשים בחיים שלי נותנים לי להמתין לשומדבר,

לוקחים את החחלטות החשובות כביכול בידיים שלהם ומסתלקים איתן. לא נותנים לי זכות בחירה אפילו, וזה כרוך גם בי.

שונאת את זה.

ובכל זאת, אני לא באמת מרשה לעצמי להתפנות לכעס. יש לי ללמוד. יש לי דברים חשובים לעשות ולהיות.

moving on.