| 10/2012
בר מהבר...
אז בסוף מצאתי את עצמי לוקחת את האוטו, מתבאסת על זה שלא אזכה לקפה-סיגריה שרציתי ועל זה שהמשפחה מאחלת יומולדת 20 עברי שמח - שבעצם זה כל מה שחשוב לי- אבל בגלל שזה לא בפייסבוק, אז לא, אני יכולה להיות לבד ביומולדת שלי. כנראה.
שוב, לקחתי את האוטו ועליתי לירושלים.
חשבתי שזה מין משהו שצריך לעשות יום אחד, לשבת לבד בבר.
אז ישבתי על חצי קריק בוידאו ועישנתי איזה שעה, כשבמהלכה נכנסה איזו מישהי למרפסת והתחילה לדבר בפלאפון.
בהתחלה היא לא משכה אותי יותר מידי, אמנם עיניים חומות גדולות אבל שיער קצוץ. טרן-אוף.
לא התכוונתי לצותת כמובן, אבל מטבע הדברים [שתינו לבד בפאב פחות או יותר] שמעתי את רוב השיחה.
היא דיברה על כל מה שאני כותבת ומעיזה להגיד רק למאיה ולפעמים להדר,
את זה שאתה לא מבין בשביל מה אתה חי ושרע גם כשלא רע ושאפשר ליצור רק מהכאב. זה שלפעמים את לא מבינה למה את לא מתאבדת וזהו כי בשביל מה את פה בכלל, ואולי יום אחד היא פשוט תעשה את זה וזהו.
כל הדברים שתמיד עוברים לי במקלדת, כל הפוסטים הממורמרים שלי פשוט זרמו לה מהשפתיים לאוזן של ההוא בצד השני של הקו.
בינתיים זרמו פנימה עוד אנשים ואני הרגשתי מוזר יותר ויותר מרגע לרגע, אבל טוב נו, מה היה לי להפסיד?
זרה מוחלטת, סביר שלא אדבר איתה או אראה אותה יותר בחיים, ובדיוק התנתקה לה השיחה כי נגמרה לה הסוללה..
ניגשתי אליה ושאלתי אם אוכל להגיד לה משהו.
היא בחנה אותי במבט שהיה לי קשה לפענח אבל נראה לחלוטין כמו "מה היא רוצה ממני, מתערבת לי בשיחה ובחיים, מי היא בכלל" רק פחות סנובי ויותר... קר.
זה כמובן גרם לי להסמיק ולגמגם קצת, אבל בסופו של דבר הצלחתי להוציא את תאורית ה"זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים" שפיתחתי לאחרונה יותר, גם בעיקר בזכות הילה.
מפה לשם התחלנו לדבר קצת והיא זרמה, נפתחה, שתינו נפתחנו בעצם. שתי זרות גמורות שמדברות בעמידה לא נינוחה על משמעות החיים.
הזמן שלי התקצר והציפיה התארכה, ובסוף הודעתי שאני צריכה לחתוך.
היא מוזרה, ומתוסבכת נורא, ואדם שרע וקשה לו- כמוני בימים הגרועים יותר. בכלל לא הטוב והשקט והנחלה שאני מחפשת לעצמי. מה עוד שהיא מאוהבת באיזו אחת בלתי מושגת, דמות אמהית כזו, מבוגרת ממנה, בדיוק הטיפוס שאני נמשכת אליו בדר"כ.
אז אלוהים יודע איך יצא שיש לי את המספר שלה.
היא הציגה את עצמה לקראת סוף השיחה, יד חמה, קטנה ומושטת ללחיצה.
"אני בר, נעים מאוד."
היא אמרה משהו על זה שהלוואי והיה לה אומץ להתבונן לי עמוק בעיניים ולהבין מי אני באמת. זה לא שהיא לא ניסתה קצת, שתיקה עמוקה עם הד של מבוכה ומבט חודר. אני הסטתי את שלי, מוסמקת, לא מסוגלת להתמודד עם זה.
היא נתנה את המספר שלה כי את שלי לא יכולתי להציע עקב התפגרות מכשירה,
אבל סימסתי לה שאם יום אחד תצטרך לדבר...
זה לא שאני מרגישה שהתחלתי עם מישהי, בכלל לא. זה גם לא היה הכיוון.
היא לא מה שאני מחפשת עכשיו, ואני מניחה שאולי גם להפך.
אבל היא אדם שזקוק לשיחה מבינה, ואני גם, לפעמים. מה גם שאני מבינה.
אז יש בר והיה משהו שונה הערב, ואולי זו לא ההתפתחות החיובית שחיפשתי אבל זו נחמה.
שיהיה לילה טוב, מחר שבת אחרונה בצה"ל...
| |
summertime sadness.
זה מדהים כמה שאפשר להרגיש מצב הורמונלי, ממש להרגיש אותו. זה מצחיק, כי זה אמור להיות פיזית נדמה לי, אבל בעצם זה משפיע נפשית.
אני אשכרה מדוכאת עכשיו. מדוכאת, אמיתי.
מכלום. כלום.
אין שום סיבה שבעולם, טוב לי ושמח כף אמחא בלה בלה. משתחררת עוד רגע ולא מפסיקה לזיין על זה תשכל,
יומולדת עוד רגע וגם בזה לא מפסיקה לדוש,
בדיוק הגיעו לי ספרי הפסיכומטרי, אני סוגרת שבת אחרונה מחר ומתכוונת לנוח ברובה כי המ"כ החדש, הצעיר והאידיוט שלי, הילד הקטן יטחן במקומי כי בעצם זו שבת ההסמכה שלו שאמורה להציב אותו לתפקד לבד אבל עם השגחה.
כל זה ממש נחמד,
עד שאני יוצאת לאפטר שאמור להיות משמח וחמוד ואני מוצאת את עצמי עצבנית להפליא ועצובה באופן תהומי.
נתקלתי בזה קצת אתמול בערב, כשיצאתי לסיור רגלי לבדי מסביב לבסיס כדי למפות תקלות בגדר שלנו, והייתה שקיעה כל כך יפה שבמקום לנצל את האור שלה ולסיים את הסיור רק עמדתי וצילמתי אותה.
מהממת.
כמו הסוג שפעם היינו שולחות זו לזו, מתפנקות על סמס השכמה עם תמונה של זריחה ועיטור של "מתגעגע קטן".
נהיה לי קצת עצוב, ואמנם הצלחתי להפיג את זה כי ישבתי עם נאור ולירן כל הערב על הגיטרה ורק שרנו וצחקנו איזה שלוש שעות,
אבל בלילה זה קצת חזר. הייתי צריכה לדבר, אז דיברתי, למרות שידעתי שלא אמור להיות לה שום דבר להגיד על זה ושבעצם זה חסר פואנטה ורק ייבש אותי.
אבל זה היה לפרוק.
כמו שרציתי לעשות היום, עכשיו, לפני שגיליתי שעשקו לי את האוטו.
מדוכדכת, רק רציתי סיגריה. זה הכל. יותר מידי לבקש? והייתי בדרך לקפה וסיגריה,
הכי אמיתי שלי, הכי פשוט, חולצת פיג'מה ונטולת איפור, הג'ינס הראשון שמצאתי שממילא תמיד בראש הערימה. בלי תיק, בלי כלום. נטו אני.
אני לא חושבת שהיא ראתה אותי ככה פעם, לא מאופרת או לא לבושה, אולי רק אחרי מקלחת בלילה.
הייתי בדרך לנשום, וחתכו אותי ככה, אין אוטו. אין ביטוח על האוטו של אחותי שבחו"ל. סעמק.
והזמנתי את גילי, סוגשל,
התחלתי שיחה והיא הייתה בבית אז אמרתי זרקתי את ה"אמרת להזמין ונתראה" הזה שישב לי על קצה הלשון מאז השיחה האחרונה לפני שבועיים.
היא יוצאת עם חברה, אבל אולי עוד תיצור קשר הערב. יש לה את המספר.
נחיה ונראה מה יהיה, רק להפסיק להיות מטומטמת שנקלעת לעצב, רק להפסיק.
כל כך הרבה זמן הייתי סתם שמחה - בעצם לא סתם, ממש בהיי, ובעצם בדיוק מאז ה100 יום [לפי מה שאור אומר] שזה יוצא בדיוק 64 יום של שמחה- כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכרת איך מתמודדים עם עצב. אז אני נתקעת בו כמו טירונית צעירה, לא מודעת להשלכות שלו.
הייתי צריכה לאכול עכשיו גלידה ולראות סדרה מטופשת.
הייתי צריכה להיכנע לדחפים, לאכול מלא שוקולד ולשכוח מהעולם בחוץ.
במקום זה אני כותבת, כמו תמיד.
נראה מה יצא לי מזה...
| |
כל עוד בלבב פנימה...
"ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה לסא"ל אלי מועלם, שפושט את המדים ויוצא לחיים האזרחיים בעוד כשבועיים. אלי, במשך 25 שנים, פיקד וחינך דורות של חיילים, מפקדים וקצינים. אין גדול וחשוב מלחנך אדם, להנחיל בו ידע ודרך ארץ, להכשירו...."
ואני, מה איתי?
גם אני עוזבת עוד חודש. 44 יום. 43, ו3 שעות, ליתר דיוק.
עוזבת.
לא חוזרת.
מפסיקה להיות מפקדת?
אף פעם.
לא מפסיקה להיות מפקדת. לפחות מקווה שלא.. מקווה שאשר כזו, כי כמעט בכיתי היום בנאום המשעמם להחריד שנתן האל"מ ושהזכיר בו את אלי. למה, אתם שואלים?
כי הבנאדם היה מפקד במשך 25 שנה מהחיים שלו, הכשיר אותי ועוד מאות אחרים, ועכשיו הוא עוזב. וזה סוף תקופה, כי בעצם גם אני עוזבת, ושנינו ביחד נהיה קצת מרוחקים באזרחות פתאום. הרגשתי כאילו הוא מדבר גם אלי. אל העבודה הסזיפית, שגרת היום הקשה של להיות אחראי לאדם אחר ולפעולות שלו. לחינוך שלו. לגידול של ילד שאינו שלך.
אז למרות שכתבתי את "קיפוד אחרון", מסתבר שהיום בעצם היה היום האחרון שלי בביסל"ח. אחרון בהחלט, כי הסוף קרוב כל כך.
יש לי שבת אחרונה בשבוע הבא, ואז יומולדת ושבועיים אח"כ חפש"ש. מי היה מאמין שזה כבר מגיע...
אני עייפה מידי בשביל לכתוב את הפוסט הזה,
לא הבנתי עד כמה אני עייפה עד שדחפתי את הפנים למגבת אחרי המקלחת ופשוט ניקרתי שם כי היה חשוך.
אז כדאי שאכתוב את מה שכבר שכחתי אבל רציתי ביום אחר...
| |
לימודים, חו"ל, קצת מוזיקה טובה וכל השאר.
אז ככה,
אני רואה קליפים של tomorrowland ומתאהבת בכל רגע מחדש. אני כל כך רוצה להיות שם שזה מטורף, וזה עולה כל כך הרבה שזה פסיכי.
אני לא בטוחה בלל אם זה שווה את ההשקעה הכספית המטורפת- משהו כמו חודשיים של עבודה בשכר מינימום כדי להיות 5 ימים בקמפינג ו3 מתוכם בפסטיבל, אבל טוב נו, על מי אני עובדת, זה נשמע מושלם.
בא לי בא לי בא לי.
ותכלס אם אני מסיימת פסיכו בסוף מרץ אני לגמרי יכולה לעבוד ולהרשות לעצמי להוציא אח"כ. לפני הפסטיבל אפשר להיות בברלין ואמסטרדם וככה לסיים בפינלה גדול. לטוס חזרה לארץ. הלוואי שאת הטיסות המדהימות המאורגנות שלהם אפשר לקחת מחור אחד באירופה ולחזור לישראל אחרי.
ואז... ואז? המון המון עבודה. המון דרום אמריקה, או תאילנד, או גם וגם. אבל לפחות את האירופה אכסה...
היום בערב שופינג: השגתי תיקצוב של 300 ש"ח שזה המקס' שלי להערב בH&M אבל לא המינ'. אני חייבת בגדים דחוף, ברמה של אתמול עמדתי מול הארון והוצאתי פריט אחר פריט, מדדתי את כולם עם שלל אקססוריז [טוב, בסדר, צעיפים] וג'ינסים שונים [נבוכה להגיד שהגעתי גם לטייטס סגול בשלב מסויים] וכלום, אבל כלום, לא נראה לי לביש.
הכל היה משומש מידי, בלוי מידי, משמין מידי, ראו-אותי-עם-זה-3-פעמים-החודש-והוא-רק-התחיל-לפני-שבוע מידי.
אז בא לי שופינג, ואני במוד היסטרי ויש לי קצת כסף, וזה אומר שהיום בערב אני לוקחת אוטו ומחרפת נפש בקניות. גם אם ירד לי החשק באמצע וארגיש מכוערת ושמנה מתמיד, אני חייבת בגדים.
להתחמש בנעליים נוחות, שיער מסודר ואיפור תקין ואז אוטומטית מרגישים פחות רע להשתעבד לתאי המדידה בעשרות חנויות.
ג'יז. לא היה לי פריט אחד לרפואה. טראומתי במונחי בנות.
תודה לאל שלפעמים אני פחות נקבה.
אגב, אני חושבת על לימודים יותר ויותר.
אין לי מושג איך אעשה את זה כי כרגע נראה שאני מתכננת רק את הטיולים הגדולים, אבל איך אמרו לי? פרה פרה.
אני משתחררת בגיל 20 ושלושה שבועות. 20 ו24 ימים ליתר דיוק.
זה המון זמן עד שבאמת יהיה לחץ להתחיל ללמוד. יש אנשים שמתחילים בגיל 22 או 23. מה רע אם את השנתיים וחצי שעד אז אעביר בלעשות כסף, את חלקו לחסוך ואת חלקו הכנבד להשקיע [לא קוראת לזה לבזבז!] בחיי מותרות וטיולים? מגיע לי...
ובחזרה ללימודים,
אני מדברת על מקצועות ונושאים וזה מלא בזמן האחרון.
אמא פתאום הקריצה לי פירסום. אמרה שזה מתאים לי. תכלס היא צודקת, הומור זו תכונה חשובה אצלי אחרי הכל וגם כל הקטע של לצייר דברים בצורה מושכת, כלמר לגרום לאנשים להתאתגר [זו מילה בכלל?] ולהסתקרן ולחפש זה מאוד בשבילי. לפיק מסיבות השקה נוצצות, למצוא משפטים שיתנוססו בחוצות רחוב ויודבקו כפליירים בכל חור.
ואני בכלל חשבתי על פסיכולוגיה עד שנה שעברה. ואז הצבא שינה אותי.
החלטתי שאין לי כח רק להתעסק בצרות של אחרים כל היום, למרות שלמי כמוני מתאים לטפל בדיכאון של אנשים ולעזור להם לצאת ממנו. אבל כמה אפשר.
בא לי משהו ריאלי, משהו שיאתגר אותי ואהנה להתעסק בו כל יום כל היום.
אז חשבתיעל משפטים, כי זה מגניב וכביכול יוקרתי וכי זה מותח ומרתק וזה כמו לפתור חידת הגיון כזו. כמו משחק.
וחשבתי על רפואה, שזה הכי מוזר בארץ.
מי שמכיר אותי יודע שמאז ומעולם הפוביה הגדולה ביותר שלי הייתה מזרקים. בהתחלה חשבתי שזה מחטים בכלל אבל אז הבנתי שאני מצליחה לעשות פירסינגים... חשבתי שזה אומר שאני בסדר, אבל אז בי"ב הלכתי להתחסן ומצאתי את עצמי שוכבת מעולפת בחדר של הרופאה כשהיא ואבא מרימים לי את הרגליים. כמה חודשים אח"F התעלפתי שוב בבקו"ם.
שנה לאחר מכן כמעט התעלפתי על כיסא המקעקע, אבל 5-10 דק' לאחר מכן הוא המשיך ואני הפסקתי להרגיש. זה, והחיבה שלי לפירסינגים, אומרים לי שאני יכולה להפוך אולי בחילה לאדרנלין. שאני יכולה להרחיק את עצמי מגוש הבשר שנחתך, שאני יכולה להפריד את עצמי מהאיבר הננגע, שאני יכולה להסתכל על זה כעל אומנות או משהו שלא גורם לרגליים שלי להפוך למרשמלו ולבטן לג'לי.
אני אמורה להיות מסוגלת.
והאנטומיה של גריי גורמת לי פרקטיקלי להתאהב במקצוע הזה. זה מעניין, ולא מפסיק להיות מאתגר, וזה חשוב ונחשק ויוקרתי ומרוויחים המון ומפתחים את השכל בכמות אדירה. והכי חשוב, יש לזה אג'נדה. זה לא סתם ליופי. זה יכול להציל חיים.
כמו אז, כשהייתה את התאונה אחרי שסבא מת והדר התקשרה והתחלתי לבכות שנמאס לי מחוסר האונים.
זה להיות לא-חסרת-אונים, במובן אקטיבי. זה להיות פעילה כשצריך. זה לדעת להחיות ולהנשים ולתפור בנאדם חצוי וקרוע, בין אם הוא מישהו שאתה אוהב ובין אם לאו.
בא לי ללמוד כבר.
אני קצת נאבדת בין כל המקצועות.
אני מקווה שכמו שהצבא שינה לי את כל הפרספקטיבה, גם כל החו"ל והעבודה והטומורולנדים ושנו אצלי משהו,
ככה שכשאגש לבחור מקצוע כבר יהיו לי מספיק חוות דעת ומספיק נקודות וזוויות ראיה ומספיק ניסיון כדי לדעת מה אני באמת רוצה.
נחמד לי. :)
| |
לא היה לי שם עד סוף הפוסט. וואלה 55 יום.
לא באמת בא לי לכתוב, פשוט לא בא לי שהפוסט האחרון יהיה האחרון.
עבר לי דחף הכתיבה קצת. שזה מוזר כי אני כותבת כמעט 7 שנים. אבל טוב נו, היו לי כמה תקופות כאלו, זה יחזור לי...
בכל אופן, למרות שאני גם לא מרגישה שאני נשמעת כמו עצמי עכשיו-
רק לספר שהכל עוד בסדר, אני עובדת וטוב לי ואני שפויה והכל.
יש גן חיות והרבה זבל, יש רגעים יותר או פחות מצחיקים בעבודה [השאלות של המבקרים ממש מצחיקות, אבל ממש, וזה שנשרפתי שוב רק בכמה מקטעים של הגוף- פחות].
יש בקושי זמן לדבר עם חברים אבל ניסיון אמיץ שבינתיים עולה יפה לשמור על קשר עם הבסיס [שוקי, דניאל, אולג. אפילו(!!!) התקשרתי ללילך. ולירן סימס. כאלה].
יש ניסיון עלוב יותר להמשיך ולצאת בערב [מקווה ווידאו. המקווה מדרדר לאיטו, הוידאו מתחיל להתחבב עלי יותר ויותר. רק שדניאלה מהממת]. אני כל כך עייפה אחרי שעות העבודה שזה לא נתפס, ולא עייפות צבאית כזו שאתה מת לישון סתם ככה כי נמאס- עייפות קשה. ממש קשה. נעצמות לי העיניים בכל מקום, שורפות כבר מ4 בצהריים, ואני נרדמת כמו תינוקת במקום לפגוש חברות. קשה המצב.
ניסיון אחרון שכבר עכשיו ממש קשה לי איתו והוא התחיל רק אתמול- גמילה מבן&ג'ריז. קניתי את "הקופסא האחרונה" השבוע ואני מריירת רק מהזיכרון שלה. ממש קשה לי בלי הגלידה עם הסרט שלי.
חוץ מזה, סבבה. סביר כזה. נתנאלה מהגן מתוקה, וגילי חמודה ואפילו תמרה, כלומר יש אנשים בעולם.
אני מניחה שאני בשלב של נחיה ונראה.... :)
*55 יום!
נ.ב.
שיא הבא לי להחליף עיצוב, שיא האין לי מושג לאיזה.
נ.ב.2
עידכנתי עיצוב, רק תמונה בעצם. למרות שרציתי להחליף רקע אבל וואטאבר. חורפי משהו.
ואגב, לא חושבת עליה יותר מידי. מתחילה טיפה להתגבר, אחרי הסצנות אחרונות.
גאה בעצמי כי למרות שהיא בירושלים ואני בירושלים, אנחנו לא בירושלים ביחד. כלורמ אנחנו לא נפגשות או מדברות על להיפגש או מזכירות את המצב ביחד.
איפה התקופות שהיא אמרה שקשה לה לדעת שאני בעיר בלי לראות אותי...
| |
מצאתי את מחברת הצרפתית שוב.
Peut-être que vous devriez arrêter d'écrire à nouveau,
Après tout, je vais maintenant écrire n'importe quoi.
Tout est allé un peu, ce qui est bien parce que je travaille demain et ne devrait donc pas être trop intéressant, mais je ne comprends pas comment il se fait glam libre et n'ai pas la force de le quitter.
Je ne comprends pas comment je ne veux pas aller Gevalt. Comme, à l'exception qu'il en coûte 30 shekels ce que j'ai et c'est ennuyeux.
Je ne sais pas ce qui est venu à moi.
Et je me sentais malade.
למרות שזה בכל זאת נכתב היום...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
