פצעים ונשיקות

היה מהמם, מדהים, באמת.

זה התחיל מנסיעה לעיר וחלק פתוח שהרגיש לי לא מחובר, שהרגיש לי רע, שהרגיש לי בודד. לא רציתי להיות שם.

ואז מדריכישי עם בתי שחיזקה אותי כל כך והייתה מדהימה,

ופעולה שבצורה דפוקה לגמרי עשתה לי טוב. פעולה על מחלות מין, פעולה עם תמונות מזעזעות, פעולה על אחוזי הידבקות ומניעה ואיכסה כזה. עשה לי טוב משהו מנותק. עניין אותי ללמוד.

יצאתי משם עם מאיו, אחרי מיליון שנה שזה רק שתינו בעיר פתאום, והיא גרמה לי לצרוח בכל הכוח באמצע רחוב יפו "השתחררתי". מטורף איזה שינוי הצרחה הזאת עוללה, כאילו הוצאתי הכל החוצה פתאום, כל הסכר שנאגר בי נפרץ. אנשים הסתובבו והסתכלו, חייכו, צווחו בחזרה. אני נפתחתי.

הגענו למקווה, מסיבת השנה. שתינו וואן גוך בחוץ עם לי ואחרי כוס נכנסתי עם תום לשתות עוד וודקה ראשן.

נכנסתי בחינם, שתיתי חצי בחינם, המוזיקה הייתה מדהימה לחלוטין ורקדתי כמו פסיכית. העפתי את השיער, קפצתי כמו שאני בחיים לא מעיזה לקפוץ [כי יש לי ציצי אבל כשאת שיכורה את לא שמה לב לזה P: ], עפתי.

התנשקתי עם הדר ועם הג'ינג'ית ונישקתי את מאיו פעמיים על השפתיים למרות שבזה זה נגמר [ותודה לאל, היא הייתה מכניסה לי סטירה], כמעט התנשקתי עם חן [אחרי שהתוודתי שהיה לי עליה קראש לפני מיליון וחצי שנים] והיא אמרה שהדר תרצח אותה, התנשקתי עם המצית של תמר שמשומה חצי ערב חשבתי שהיא של אילונה, לא זוכרת א נישקתי את תום. אני זוכרת שאמרתי לסתיו שאני מנשקת את כולם והיא אמרה "אותי עוד לא נישקת" והסתכלה במבט שאני לא בטוחה שאני רוצה לפענח. אמרתי לה שיש שם אילונה והדר שידקרו אותי... אז נישקתי אותה על הלחי וחיבקתי אותה המון,

ואז בתי, אוי, בתי.

בתי שרצתה להרים איתי שוט. בתי שחיבקה אותי חיבוקים ממושכים מידי, קרובים מידי. בתי שרקדה איתי וחיפשה אותי בעיניים. בתי שכל הזמן אומרת לי שאני מהממת, שהיא חולה עלי. בתי שחופרת לי על זה שאני שונה, בוגרת. בתי שהייתי מנשקת אם שרית לא הייתה שם ואם הייתי טיפ טיפה יותר שיכורה.

בתי שסימסתי לה מקו הלילה שהיא מדהימה, בתי שענתה לי שאני מיוחדת לה מאוד,

בתי שהסתמסנו לילה טוב כל אחת מהפוך שלה.

אעהע.

מה עוד, מה עוד?

בלונים, נצנצים, אלכוהול, ריקודים, נשיקות, אנשים שאני אוהבת בכל כך הרבה צבעים. שיואו. וכמו שאמרתי לה, "כשאת תשתחררי את תנשקי גם חתול. לא שאת חתול". אתה פשוט לא מבין עד כמה ההתרגשות מעבר לכל רמה אפשרית, עד שאתה לא מגיע לזה. אתה עף.

היה קצר מידי, ולא מרגיש לי שזה ממצה שנתיים ושחרור, אבל עוד מותר לי לחגוג כל השבוע,

נכון?

נ.ב. מתחילה לעבוד -גם- בג'ו אצל ליאב. מזלטוב לי, מכל הבחינות. :)

אז אחרי הפוסט של אתמול [שאגב גרף טריליון לייקים בפייסבוק ^^] אין לי הרבה להוסיף על השחרור שלי...

יש את השיר הזה, חופשי של היהודים, שנשבעתי לסבטה לפני שנתיים וחצי שיהיה שיר השחרור שלי,

ויש את ההרגשה הסופית הזו, הסתמית..

זה היה קצר כל כך, חוץ מההמתנה הצפויה שבהתחלה. בכלל לא כמו שרשרת החיול.. זה לעבור ולהשאיר את הצו במקום אחד, להיכנס לחדרון ולתקוע שם את כל ציוד הא' כשזה מרגיש כמו בדיחה כי האפסנאי בקושי שם לב מה את נותת לו וכמה, הוא אפילו מציע לך להשאיר אצלך חולצה.. זה להמשיך, להשאיר את החוגר לא-גזור אצל קצין המיון ולאסוף את התעודות מהחלון ליד.

זה נגמר.

זה לחזור הביתה ולסגור את השער של החצר אחרי, לדעת שממנו אני יותר לא יוצאת לצבא, לא לאף בסיס. רק ימים רגילים בחוץ עכשיו.

זה לסגור את השער, ללטף את הכלבה שרצה אלי ולהגיד לה "זהו, נגמר". כמו משחק. כמו סרט.

כמו חלום שמקיצים ממנו פתאום למציאות. חסל סדר צה"ל, 

אללה לחיים.

זה ריק לי קצת פתאום.

זה נהג האוטובוס שצועק על כל החיילים שעולים, אבל לי הוא אומר "בהצלחה" עם זיק של גאווה בעיניים כשאני מושיטה את השובר.

זה לחשב כמה פעמים תוכל "לערוך" את השובר הזה לעוד ימי נסיעות חופשיים, כי מעכשיו זה יתחיל לעלות כסף.

זה לעבור על אזרחי בתוך גוש ארסי והמום של מ"צ שבוחנים את העגיל הטרי בגבה שלך, ולדפוק להם את החיוך הכי רחב ואמיתי בעולם. 

זה להרגיש מלכה ליום אחד.

זה להיכנס ליחידה שבקושי היית בה וכל איש קבע שעובר צועק את השם שלך ובא לחבק אותך, מתרגש איתך.

זה לעשן את הסיגריה האחרונה שלך בבסיס כלשהו אחרי שכבר סיימת לטייל עם הטופס רק כדי לא לעזוב מהר מידי, זה להתקשר לאדם שעבר איתך את כל השירות ולשמוע אותו מתרגש עם הסיגריה מהצד השני של הטלפון בשבילך.

זה מפקד היחידה שמוציא לך מכתב המלצה חם [תרתי משמע] במקום וללא מחשבה מוסיף גם חיבוק על לחיצת היד.

זה הפקע"רית של השלישות שאומרת שהתעודות שלך נפלו בין הכיסאות איפשהו ושיש מצב לקצת בלאגן בבקו"ם מחר, שהיא מצטערת, ואת פוטרת אותה בחיוך ואומרת "נו, ביורוקרטיה צבאית". הרי לזה בדיוק ציפית, ממש עד לסוף.

זה לראות מהחלון שדה ירוק פתוח בנסיעה הביתה, ולהגיד לעצמך שלפה את חוזרת עוד כמה ימים - אחרי הבקו"ם - רק כדי לרוץ ולצרוח "ווווואאא" בכל הכוח, ריאות מלאות בחופש.

זה לשמוע שוב ושוב את "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו", זה לשמוע כל שיר שהוא ולהתרגש.

זה לפחד מהיום הזה שחיכית לו שנתיים אבל רק עכשיו הבנת כמה אתה לא מוכן.

זה לבכות מאושר באמצע הרחוב.

זה להיות פתאום לבד, אינדבידואל בפני עצמו. זה לא להיות חלק מקבוצה, לא להיות שייכת לגוף גדול יותר. זה להיות רק אני לעצמי. מפחיד?

זה לפזול הצידה בהליכה הביתה ברחוב ולהיכנס לשביל הזה המוצף בדשא ואור ועצים, ולמרות שלא היית איתי מאז כיתה ט' זה לשבת על האדמה ליד הקבר שלך ולספר לך שהשתחררתי, שאני גאה במי שאני היום.

זה ללכת יחפה בשדה ליד הבית, למולל את רגבי האדמה בין אצבעות הרגליים, לדאות,

זה לדעת שלעולם לא תוכל לצלם את התחושה הזאת,

זה להרגיש חופשי, חופשי,

חופשי,

במלוא מובן המילה.

זה להשתחרר.

אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לכתוב על זה.

ישבתי אתמול במשרד של המפקד שלי וזה רוב מה שעבר לי בראש, שאני בדר"כ כותבת הכל אבל מה שהיה אתמול היה כל כך חוויתי, כל כך עוצמתי, כל כך אישי ומדהים, שאני לא רוצה אפילו לנסות להעביר את זה בכתב לדף. אני רוצה לשמר את זה אצלי, שלי. מחזק פנימי כזה. לא לתת לזה לצאת ממני.

אבל זו אני, וכמובן שאני לא יכולה שלא לכתוב, זה פורץ ממני.

אז רק קצת, ככה בקטנה, טעימה קטנה מאחד הימים הכי מרגשים בחיים שלי, אם לא הכי מרגש בשירות שלי. וכן, זה כולל את טקס סיום הקו"מ, שלא חשבתי שאזכה לצעוד בו.

"וזה הרגע 
הנה באה השעה 
מה תביא איתה הרוח 
מה ימיס את הדממה 
ויש סיבות לכל דבר 
יש חלום שלא נגמר 
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר."

 
היה לי מדהים.

מדהים זו לא מילה.

זו מילה שמשתמשים בה יותר מידי, זו מילה שאתמול השתמשו בה יותר מידי.

קשה לי להאמין שאתמול היה אמיתי ולא חלום. זה כל מה שרציתי שיהיה, למרות שלא ככה דמיינתי את זה- אבל זה היה יותר. זה היה לשבת עם החברים שלי אחד אחד בחדר שלי, כמו באסיפת הורים, חצי מהם יוצאים דומעים ונרגשים וכולם עם מתנות בידיים, כולם משאירים אותי בחדר לעכל שזהו ולקבל את הבא עם המתנה שלו.

זה היה לעמוד על אזרחי, שם, מוקפת בכל החברים שלי שאוהבים אותי, להרים כוסית ולשמוע כל אחד ואחת מהם מברכים בצורה הכי אמיתי ונוגעת שאפשר, הכי מהלב.

זה היה לשמוע את החיילים הכי בעיתיים והכי דפוקים מודים לי מכל הלב, אוהבים אותי, מוקירים אותי.

זה היה לשמוע את החברים שלי מביעים את מה שהם אוהבים בי מול כולם, זה היה לראות את עמית בוכה ומתחבאת מאחורי שוקי כי היא לא הייתה מסוגלת, זה היה לשמוע את הקול של שוקי מנסה להיות נטול רגש אבל נסדק כשהוא מדבר אל הרצפה במקום אל כולם כי להרים את המבט הוא לא יכול, זה היה לשמוע אותו מנסה לדבר על מקצועיות כשרואים שכל מה שהוא מנסה להביע זה אהבה,

זה היה לשמוע את המפקד שלי אומר שהוא יזכה להיות גאה אם הבת שלו תהיה כמוני כשתגדל, שזה מה שהוא מאחל לה, ולשמוע את כולם מתנשפים ב"וואו" כי זו פאקינג המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מאדם בוגר,

זה לראות את המפקד השני מכחכח ומנסה לקצר בנאומו כי קשה לו, ואח"כ להיכנס אליו למשרד ולשמוע את כל הדברים האמיתיים מהלב במשך שעה וחצי,

זה היה שכולם בלי בושה אומרים את מה שהם חושבים גם אם זה מוריד מערכם של שאר המ"כים והחיילים שסביבי. 

זה היה לקצור את התגמול על שנה וחצי של עבודה בלתי תאומן בקשיותה,

זה היה לקטוף פירות שבכלל לא ציפיתי להם כי אחרי הכל עבדתי בשביל לעבוד ולא בשביל להרים לעצמי את האגו אחרכך.

זה עכשיו, עכשיו להגיד לעצמי שאני לא טיפוס שמשתחצן ולא אוהבת לקבל מחמאות- למען האמת אני ממש גרועה בלספוג אותן, תמיד הייתי - ועכשיו לא אכפת לי, עכשיו הביטחון העצמי שלי לא מפריע לי, עכשיו אני מרגישה שזכיתי בכל היום המטורף הזה שעבר עלי בזכות ולא בחסד, ומותר לי להתענג על זה.

אבא שלי ועמיר דיברו קצת כשהגענו. עמיר הודה לו על הנסיכה שהוא גידל, על האוצר שהוא שלח אליו, על זה שהוא זכה בי.

אבא שלי העלה זיכרון שלו ממני, אמר שהנסיכה הלוחמת הזו שלו היא בעצם בכלל הילדה הקטנה שהייתה יושבת לו על הכתפיים כשהיה מוציא את הפרות למרעה, שהייתה מוצאת לו חיפושיות על הרצפה, שהייתה סופרת איתו עלי כותרת של פרחים.

ככה אבא שלי זוכר אותי, זו התמונה שיש לו בראש כשהוא צריך להתגאות בקשר שלנו ולאהוב אותי. 

אני, מגיל 3.

כל השנים האלו שעברו מאז, כל הנתק הזה... נתתי לו סיבות להתגאות בי במשך הזמן, אבל עברו גם כל כך הרבה מים עכורים בנינו, ולפעמים תהיתי אם הוא מכיר אותי כפי שאני מחוץ לבית, אם הוא יודע מי הבת שלו גדלה להיות באמת.

ואתמול, אתמול הם הכירו לו שם כולם את הצד החדש שלי. הצד שחדש בשבילו, זאת אומרת.

אתמול יכולתי לראות את העיניים שלו נוצצות בגאווה. אתמול ראיתי אותה מתרגש ממש כמוני כשכולם דיברו. אתמול ראיתי אותו נפעם מהמחמאות שהורעפו עלי, מהשתבחות שהבת הזו שהוא גידל והייתה קטנה פעם קיבלה.

אתמול גם הוא דיבר, בהתחלה קצת נבוך ולא בטוח מה להגיד כי לא התכונן, ובסוף יצא נאום כל כך יפה שחברה אחרת שלי בכתה רק ממנו. החובשת, זו החדשה שלא מכירה אותי הכי טוב בעולם, אבל בכל זאת באה אלי אח"כ ואמרה שאני מדהימה אותה ושהיא מצטערת שיצא לנו לבלות כל כך מעט זמן ביחד. היא אפילו ציינה את האהבה לבעלי חיים כתכונת אופי מוערצת.

בכל אופן, ככה אבא שלי הרגיש אתמול. גאווה, בי.

הוא הכיר אותי מחדש אתמול,

וכשאמרתי את זה ככה למפקד שלי- המפקד שלי הרי אמר לי רגע לפני כן שזו סגירת מעגל בשבילי לפגוש את אבי בפריסה שלי, הוא הרי שמע ממני כל כך הרבה פעמים את כל הסיפורים האישיים על המשפחה [כולל אלו על התקופות הקשות והנתקים], הוא יודע הכל עליהם, ועכשיו הוא מכיר אישית... 

אז כשאמרתי לו את כל זה עם דמעות בעיניים...

גם הוא התחיל לבכות.

המפקד שלי, רב הסרן, מפקד המצבור. דמעות בעיניים.

הזוי.

השיחה איתו אתמול, עם עמיר, היא משהו שאני באמת לא יכולה לכתוב עליו.

כל כך הרבה נאמר שם, כל כך הרבה ניסיון לא לבכות מצידי, כל כך הרבה רגש שנשפך מהמילים החמות שלו, כל כך הרבה הערכה ואהבה והוקרה שהיו שם משני הכיוונים,

נדהמתי מהעוצמה בה הוא מעריך אותי יותר ויותר כל פעם מחדש. הוא הקדיש לי משהו, נתן לי סיפור שנקרא "לאכול עם אלוהים". זו מערכת היחסים שלנו, ושנינו אמרנו את זה ביחד. אין לי מילים.

אין לי מילים.

אין לי מילים.

איזה יום.

כאילו כדי לסגור את כל זה, אחרי שאמרתי שמי שחסר לי שם זה אנשים כמו יבגני ורוני וודים,

יצאתי מהבסיס וכשעשינו עצירה לאכול פגשנו את וודים בשניצליה. הכי כיף שבעולם,

שנינו על אזרחי, מדברים על החוויות שעברנו ומודים אחד לשני על שירות בלתי נשכח. איזה כיף.

אני נרגשת מידי מכדי להעלות את הכל בכתב,

אבל וואו.

פשוט וואו.

אני אפסיק לכתוב פה, אנסדה שוב אם וכשאוכל...

אני שונאת משולשים.

האמת שאני נורא אוהבת משולשים.

בגיאומטריה תמיד הייתי טובה. זה כמו אומנות, אתה מבין. בדיוק אותו הדבר בשבילי, זה לצייר ולשרטט וללכת קצת לאיבוד.

אולי רק הסוג של האיבוד קצת שונה, אתה יודע, במתמטיקה אני לא טובה במיוחד הרי, אבל זה כיף. וזה תמיד היה הצד החזק שלי בשיעור, הצד של הזוויות והקווים והאליפסות.

הצד של המשולשים.

אני אוהבת משולשים.

ואני נורא שונאת משולשים.

אני שונאת את התחושה הזאת של דקירה, של לראות את השניים שאהובים לך בעולם מתחברים דווקא אחד לשניה, ובעצם לא בטוחה אם אני לא שונאת יותר את התחושה הנגדית- זו שאומרת לי "תתרגלי, תתרגלי, כבר היית אמורה להתרגל לפני שנים." זה תמיד קורה לך בסוף...

וזה נכון, זה תמיד קורה לי בסוף. בסוג הזה של המשולשים אני גרועה.

או ממש טובה בעצם, תלוי איך מסתכלים על זה. אני ממש טובה בלמשוך סיטואציות כאלה. ונדמה לי כאילו תמיד אחייה את הסיטואציה הזו מחדש,

כל פעם מחדש,

כל פעם אחייה את השאולי ואביטל שלי בנקודות שונות בחיים. נקודות משבר.

אלה תמיד יהיו שאולים ואביטלים שיכאיבו לי, שירסקו לי את הלב. כי אתה יודע להתמודד עם הכל, עד שזה מגיע למשהו כזה וזה גדול עליך קצת, רק בכמה מידות.

כי אני אמורה להיות רגילה לזה, אני אמורה להתרגל, זה כבר קרה לי אינספור פעמים אני חושבת.

כאילו, יש ספור. אתה לא יכול שלא לחרוט כל מקרה כזה לגופו על עצמך, לשנן אותו, להשתדל ללמוד ממנו לפעמים הבאות, כי איך לעזאזל נמנעים מזה, איך לא נכנסים לזה שוב? וזה תמיד קורה לך, את תמיד נכנסת למשולש כזה שוב. לא משנה כמה התאמצת, זה שואב אותך, ונדמה שזה אולי המזל שלך בעולם הזה.

אני שונאת משולשים.

אני אוהבת משולשים כי כשאני עובדת אני שוכחת.

כשאני מציירת אני נעלמת. נמחקת לכמה שעות.

שום ג'ויינט שבעולם ושום ספורט אקסטרים, אף כמות אלכוהול ואף דבר שתכניס לעצמך בכח לא ישתווה לתחושה הזו ולא יגרום את אותן התוצאות, אותה ההיעדרות המובהקת של קיימות.

אני נעלמת, מתפוגגת לתוך עצמי, וכל כך קיימת בו בזמן.

שוקעת לתוך עולם שכולו חומרי. עובדת. משרטטת זוויות, מותחת קווים, מחשבת. אומדת מרחקים. לוקחת בדיוק את המרחק הנכון, לא קרוב ולא רחוק מידי. מתקנת ומוחקת כשיוצאת טעות, נותנת לה לזרום ולהשתלב מחדש. נמחקת בעצמי.

זה מדהים כמה אתה יכול לחשוב ולא-לחשוב בו זמנית.

זה מדהים אותי.

וזה מחליא אותי,

זה מחליא אותי למצוא את עצמי בבור הזה, כשבעצם רק ככה אני יכולה לברוח ממנו.

ותמיד עולה האפשרות, האם לברוח עכשיו או להישאר? האם לוותר, להרים ידיים, להגיד "נעמתם לי מאוד, תודה על התקופות היפות ביחד" ולחתוך?

האם להישאר ולהילחם?

האם יש על מה להילחם בכלל? כי מה זה שאני נלחמת עליו בעצם, איך אפשר להילחם ברגש. אי אפשר.

כשאתה מרגיש אתה מרגיש, ולא משנה מה זה עושה לך, אתה יכול אולי לנסות לשלוט בעצמך אבל בטח ובטח שלא ברגשות של אחרים. אם תנסה לרסן אותם הם רק יקרעו ממך.

האם יש טעם להישאר לצידם ולהעמיד פנים שזה בסדר? לכאוב לקצת זמן, ואז, כמו שאני עושה תמיד בסופו של דבר ולא משנה כמה אתלבט על זה [הרי כבר איבדתי שאולי אחד פעם ומכאיב מידי - בלתי נתפס - לחשוב על זה קורה שוב] - להתחבר בחזרה,

לסגל את עצמי לעובדה שעכשיו הם קו ואני נקודה?

אז שני הקודקודים האחרים של המשולש ירגישו מה שירגישו, ואני אנבול ואקמול בצד, אלך לאיבוד שוב.

אולי אצייר.

אולי אעשה קצת גיאומטריה, אנסה לתקן משולשים של אחרים, כי שלי כבר אבודים מראש, מסתבר...

"ווטסון, די, אני אבוד לך."

מחקתי עכשיו את כל 4000 ההודעות שהיו שמורות לי בפלאפון.

גיביתי הכל למחשב, אבל אני לא יכולה לקרוא אותן יותר. רק להחזיר לפלאפון אם ארצה, כשארצה, אולי כשאקנה פלאפון חדש ויהיה לי בו יותר מקום או משהו.

אחד הקשים, למחוק 4000 זיכרונות קטנים. ואלו עוד ההודעות ששמרתי, היו עוד אלפים שמחקתי עם השנים. אלו הודעות מלפני שנתיים וחצי, שלוש.

כואב.

עשיתי החלקה,

ואני מתעצלת לכתוב את כל מכתבי השחרור ולעבוד על המתנות שאני צריכה. ממש מתעצלת. בלי קשר להחלקה.

אני גם לא מסוגלת לענות לבנות באטרף,

או לשלוח הודעות.

אני נכנסת והן ממש חמודות. אני חושבת שאולי במציאות אחרת זה יכל להיות ממש נחמד. ואני אני יוצאת מהעמוד שלהן בלי להוסיף מילה.

אני גם כמעט מרימה טלפונים,

כמעט מסמסת,

כמעט חיה.

קשה לי כל המצב הזה, לחיות על הקצה, רק לחכות שהכל יגמר כבר. אלוהים שיגמר כבר, קשה לי לחכות ככה, קשה לי להיות דרוכה בנשמה בכל רגע, לדמיין את הסיטואציות הגרועות מכל ולדעת שעכשיו הן אופציונאליות יותר מתמיד.

שתיגמר כבר המלחמה הזו שאף אחד לא מסוגל לקרוא לה מלחמה, שכולם מתעקשים לכווץ את זה כשבעצם זה ענק.

עד עכשיו עמדתי מול טילים, אזעקות, רקטות וחשש לחברים,

אבל בזה הרגע התחלתי לפחד.

עכשיו הכל אמיתי פתאום,

עכשיו כשמורידים אותה לשם.

אני הולכת למות.

אני הולכת למות אם יקרה משהו.

אני לא יודעת איך החזקת מעמד אחרי הילה, אבל לי נעצרת הנשימה ממחשבה על עולם בו את לא נמצאת, ואני נופלת ותופסת במותניים שלי ומזכירה לעצמי איך לנשום ומחכה עד שהראש יפסיק להסתחרר.

רועדות לי האצבעות ואני מקלידה שוב ושוב את אותן אותיות, מוחקת שוב ושוב, אני לא מצליחה לגרום להן להפסיק לרעוד.

בכיתי המון עכשיו, לא יודעת מאיפה זה בא לי,

הכנתי קפה לאורחים של אבא ופשוט המשכתי לבכות תוך כדי.

ואז חזרתי לצייר, בוכה, מה לא עושים כדי להתנתק מהרגש לכמה זמן. לצייר באטימות ולשכוח מהעולם.

סיימתי את המגן לשני, ואוי אלוהים מה יהיה בלילה,

שום סיכוי שאני ישנה כמו שצריך.

אמרתי לך לסמס לי גם באמצע הלילה אם תרצי ותוכלי, אבל זה אנוכי, זה פשוט כי אני יודעת שאני לא אוכל לישון אם לא אדבר איתך, זה פשוט כי אני יודעת שלא אוכל לישון בכל אופן. לא רק כי את תהיה לבד ותפחדי.

ואת מפחדת, אפרוח קטן שכמוך, את בטוח רועדת לפחות כמוני, וממש לא רק מאדרנלין. אני יודעת שאת משקשקת, ולשמוע גוזל כמוך מודה בזה פשוט שובר לך את הלב,

ואני מפחדת איתך,

כי בעולם בו אאבד אותך לא אזכור לחיות.

אני זוכרת את זה ולא שוכחת, זוכרת ולא שוכחת את השחור בעיניים שזה כל מה שאתה מצליח לראות כשיקר לך מת. אני זוכרת שהכל נמוג, הכל מתפוגג חוץ מהשחור, ואתה חושב שהתעלפת כי אם אתה עיוור ולא נושם אין סיכוי שאתה חי, 

אבל ככה זה ותוך כמה דקות הבלאק אאוט עובר ואתה נכנס, לא חוזר, לעולם בו המציאות היא שום דבר ממה שהייתה קודם.

אני יודעת שלא תמותי, חס וחלילה שאספיד אותך לפני,

אני יודעת שהם עוד לא נכנסו פנימה ואולי גם לא יכנסו ונצחק על זה יום אחד. יום אחד כשזה יפסיק להיות היום הכי מפחיד שלי נוכל לצחוק על זה ולא להצטמרר, אולי רק קצת.

אני יודעת שאת רק תהיי עם הגדוד, רק תרגישי את הלוחמה ואת הפחד, 

אבל אני גם יודעת שאני אשב בחוסר מעש כל היום בבית ואדפוק את הראש בקיר מחרדות. אבכה באמצע הלילה. וזה ממש לא מנחם,

אבל אני לא יודעת אם אוכל לכתוב.. ואני לא רוצה להשתתק, לא להיות מסוגלת לדבר או להביע איכשהו,

אז אני עושה את זה עכשיו מתוך התקף החרדה שלי.

אם יקרה לך משהו אני לא נשארת פה.

אני לא מאמינה בגילגול נשמות ולמען האמת גם כבר לא בחיים שאחרי המוות, אז מצחיק שאני חושבת על זה שאצטרף אליך אם יקרה לך משהו. 

אני חושבת שאני מספרת לעצמי שאצטרף אליך כי ככה או ככה לבד לא אשאר פה. ככה או ככה לא אדע להתמודד עם זה.

איך היית חזקה מספיק להתמודד עם הילה אני לא יודעת. אולי אני חלשה משחשבתי.

אני לא אהיה פה.

אני מפחדת.

אני אוהב אותך קטן, איפה שלא תהיה שם בעולם. תמיד.