פצעים ונשיקות

ואני מרגישה צורך לכתוב עליהם רק כי הם היו בסדר.

כי לא היה שום דבר מיוחד היום.

כי הרגשתי כמו בנאדם פשוט היום.

כי הכל היה נורמלי, וזה נחמד.

כי ירד הגל של הצרות והדיכאון, ושוב יש שמש בשמים או באופק או במה שזה לא יהיה,

ואני ארצה לזכור מאוחר יותר שיש גם תקופות כאלו.

השלמנו, ולמרות שזה לא פשוט וקצת שברירי עדיין אני מאמינה שישאר טוב,

והיתה עבודה היום ובהפסקה החזרתי את החור השלישי [כלומר שילמתי 40 שקל על עגיל מסכן],

 ישבתי עם מיכ על קפה [טוב, נו, שוקו ופסטה בשבילה] אחרי זה [למרות שהברזתי לגילי] ומחר סתיו אצל ליאב בג'ו וכנראה טיטאניק אח"כ.

סתם פשטות כזו, חיוכים של הדברים הקטנים.

סתם לא מיוחד.

שקט לי, ונעים לי,

ובא לי שימשיך ככה.

איך מתכוננת לבאות..

יום של ציורים בליווי פסקול מאת עברי לידר.

יום של לשבת אני והעפרונות, קצת תוכים וכלבים ומשפחה מידי פעם מסביב,

למחוק ולמרוח טיפה את פירורי העופרת עם המכחול הנקי ולהרגיש.

יצאנו בערב לסיבוב נוסף של ההוביט, הפעם עם כל המשפחה, 

ובסה"כ.. יום טוב.

גם אם קצת מתגעגע, אבל אני משתדלת לא לחשוב כדי לא להכאיב ללב לשם שינוי. משתדלת להיות חיובית, לא לחשוב על מי שאני מאבדת אלא איך אני ממשיכה מכאן הלאה ולמעלה. אולי יום אחד אפקח את העיניים ואראה שלא איבדתי בכלל, שזו הייתה תקופה כמו כל אחת אחרת, תקופה שנגמרה וכולנו בסדר שוב.

יום של לצייר.

התגעגעתי לזה. היעד הבא- צבעי עפרונות מים. אשכרה צבע, לרדת כבר מהשחור לבן הזה. לעקוף את שלב הרישומים. להתקדם.

מחר עבודה.

חיוך כזה שנשלח מהצד השני של החדר, כזה שמחייך גם עם העיניים, חצי-נבוך חצי-מתוק.

הסטה של הדלת כדי שאוכל לעבור עם מגש, אני מורידה לה דברים מהידיים ומתכופפת מעבר לכתפה כדי לעזור לה עם האשראי,

היא סונטת בי על שטויות ואני בה.

זה יכל להיות כל כך חמוד אם היא לא הייתה תפוסה...

אחרי 12 שעות משמרת,

והמוח שלי קצת מתנקה. :)

ורעות לסבית, היאח הידד.

זהו. פוסט מינימלי על כלום. :)

או לפחות, אני לא מצליחה להתבטא בו כמו שצריך,

או לחשוב בכלל.

איך אמר החזיר של נטע?

עצוב לי, ורע לי, וקר לי, ואני רעב.

ולא משנה כמה שופינג אני אעשה כדי לחפות על זה, באיזו קדחת קניות וסמים מטורפת אני אהיה, זה לא יעלים את זה.

אני מעמידה פנים שאני בסדר.

מדברת עם אנשים שגורמים לי להרגיש בסדר, אפילו לקצת זמן. מאיה וליאור, תום ובתי ויעל ורות ואביטל וחגית.

יוצאת בחמישי בערב הקדוש במקום למסיבה שלי - למסיבה של לירון, עם שוקי וקרן ואור, מתן, עמית, גילי ואפילו ידין. כל האנשים שלי,

וזה אחרי שכל הבוקר עישנתי עם אילונה רק כי חשבתי שהיא היחידה שתבין את המצב שאני בו.

אני מתרחקת מכם, מכן- אבל תמונה אחת בפייסבוק שווה אלף מילים ואלף דקירות כאב, אלף חרטות קטנות.

מה גם שיש עשרות תמונות, עשרות תגובות, עשרות סטטוסים.

הלוואי ויכולתי להיות סתם שמחה בשבילכן, או מאושרת שחברים שלי בסדר,

או פשוט נורמלית וליצור קשר פעם ב.

אבל זה לא ככה, זה לא ככה וזה מכאיב לי שאתן כן, שאתן בסדר.

אני נופלת פה לקרשים והאנשים שהיו אמורים לאסוף אותי ולהציל אותי הם האנשים שמפילים אותי.

אתן מכאיבות לי, ושוב יש לי את בחילות הערב האלו,

ולצערי הרב היום מתברר שזו גם בחילת בוקר.

אני חושבת שכל בוקר אני קמה מבואסת אבל מצליחה להעלים את זה בזכות עבודה קשה, טחינת משמרות והרבה סמים. אני חושבת שכל לילה הדיכאון שלי חוזר, ומעט אחרי שאני מתעוררת הוא עדיין נמשך מהחלומות. מהסיוטים. רק כשאני זזה אני מצליחה להעלים.

בא לי שקט, קצת שלווה לנפש,

קצת לעשות עם עצמי משהו אחר.

אני לא יודעת איך אסע איתך להופעה של היהודים. אני רוצה הופעה, וחשבתי שיהיה טוב. זה אירוני נורא בעיניי שכשדיברנו על ההופעה לפני חודש את לא היית בטוחה שאת רוצה, כי כאב לך לראות אותי או את סתיו, וכשהרגעתי אותך אמרתי לך שזה עוד המון זמן. בחודש אלפי רגשות יכולים להשתנות. איזה חרא שזה באמת מה שקרה, ואיך אני נוסעת איתך כל הדרך לשם באוטו לעזאזל.

על מה מדברים. איך שותקים.

היא אדם ממכר, i get it.

מאוד ממכר. הייתי שם. אבל כשמתרחקים, איה. 

פשוט כי הג'ינס שאת הכי אוהבת גדולים עליך.

התחלתי פוסט שלם על כמה שהיא חסרת נאמנות לחברים שלה וטייטתי אותו כי לא הספקתי לערוך ולשחרר. דיברתי איתה מאז, הבוקר למען האמת, ועכשיו אני לא רוצה לשחרר ולא מסוגלת.

אז אני לא יודעת על מה כותבים.

הוא עדיין בטיוטות.

אני כנראה עוברת משבר פוסט-שחרור שכזה, קצת טראומה ללב.

אני קצת מתפרקת, בקטנה כזה, זה עוד לא הגיע ללחתוך את עצמי או לבכות בהגזמה. זה רק אני והלב שכואב לי.

פתאום אני רואה בבהירות מי החברים שסביבי, מי החברים שיסמסו כשדובה מתה או שירצו לצאת איתי גם אם אין אלכוהול וסמים בעניין. פתאום אני רואה מי חסר לי ככה ביומיום ועם מי קל לי ליצור קשר, מי יוצר קשר בעצמו ובקיצור מי חשוב לי ולמי אני חשובה.

אני רואה את זה מהצד, ומשומה גורמת לעצמי להתרחק מאנשים שאני לא בטוחה בהם. אני חותכת, מפנה את הגב ושומרת על שתיקה קודרת, נעלמת. חושבת קצת עם עצמי. לא על כולם אני סומכת שהמניעים טהורים, אמיתיים.

יצאתי מקבוצת הצעירים וקשה לי להסביר למה. אני רק יודעת שאני לא מסוגלת.

בא לי לדבר עם בתי.

ראיתי ההוביט עם יהודה, חוויה מדהימה. יצא כמו שחלמתי וקצת מעבר.

מהמם.

והייתה שבת אצל ליאורי.

ג'ו בשישי בבוקר עם יוחאי, קניות בסופר, ריסס-פיסס, צלי בשר עם שעועית ירוקה בסויה, חנוכיה, המפץ הגדול, שנ"צ, ארוחת שבת עם יוחאי, פותחים את לוסי, איתי עם סאם ונטע מגיעים, גם תום, אלכוהול באדיבות ברמנותי, וודקה ראשן, למברוסקו, פיג', חטיפים בהגזמה, חתולונובלה, פאטוץ', מור בסקייפ, לישון. קפה, ניקיונות של הבוקר שאחרי, הסרט 8 אמיתות, פסטה בולונז, המפץ הגדול, לוסי עם תה ונשנשת, כלים והביתה.

היה מהמם, למרות שמאיו פיספסה כי הייתה חולה.

אבל היה לי קצת שקט, ובערב סרט אז שוב שקט,

ואני מתרחק מכולם אז בכלל שקט.

אתמול והיום קצת שופינג עם עצמי, חידוש מלאי לחורף. קצת הרבה משמרות, ג'ו וריבר ביחד,

אולי חידוש קשרים עם הדוסות שלי מהתיכון,

וכרגיל אומרים שיהיה טוב...

נגמר לי הכח לכתוב.

שקט שקט שקט שקט.

https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=JaAWdljhD5o