היה זה ערב פסח זוהר ואביבי, החמץ כבר נתבער מן הבתים ומן הלבבות ובושם לימון עדין ריחף מעל החצרות ורומם כל נפש לקראת החג המתקרב. בעד החלון הפתוח עלה ניחוח הניקיון גם באפו של מרא דאתרא, האדמו"ר מקרעכליץ, והוא הרים את עיניו מעל הספרים, הרהר דבר מה, המהם קלות, ואחרי חלוקת הוראות אחרונות לבני ביתו, נטל את מפתחות מכוניתו ויצא. מנהג עשה לו האדמו"ר, מזה שנים רבות, לצאת ולראות בסבלות עמו כמשה בשעתו, הרועה את צאן-קדושיו באהבה גדולה ונושאם על ידיו, ממש כאילו בניו ובנותיו היו. הגם שזקן ורגיל היה האדמו"ר מקרעכליץ, עדיין תכפה עליו התרגשות רבה כל אימת שסבב בקרב חסידיו. היטב ידע את השפעתו הגדולה עליהם ואת אהבתם והערצתם הנתונות לו תמיד, ואף על פי כן מעולם לא גבה לבבו ומידת הגאווה לא קנתה בו אחיזה.

רוח קלילה נשבה, עשן מדורות החמץ התפזר זה מכבר וטליתות צחורות התנופפו מעדנות על חבלי הכביסה מצדי הדרך, כגלי ים סוף הנסוגים מפני הרב העובר בתווך. הפליג הרב במחשבותיו, והן נשאוהו אל ערבי פסחים של ילדותו, אל אביו המלמדו פרק בהלכות חמץ תוך שהוא נפנה לענות לשאלות חסידיו הבהולים, ואגב כך מלמד אותו, הינוקא, פרק נוסף במאור פנים ובדרך ארץ. ומה בעצם נשתנה, שואל את עצמו האדמו"ר? מה בין ערבי פסחים של אז לערבי פסחים של היום, מלבד אותה מכונית שהוא נוסע בה, ומלבד עוד אי אילו חומרות חדשות הנוספות להן בכל שנה ומהדרות את חייו של יהודי בהידורים לא שערום אבותינו? ובעוד חצרות השכונה ולבבות בני עדתו הולכים ונגלים לפניו, הרי שנסתר מעיניו, מעשה שטן, דווקא חיים יוס'ל הקטן, בן זקוניו של ר' שלוימה ראש החסידים, ומעיניו של חיים יוס'ל נסתרה דווקא מכוניתו של האדמו"ר, עת פרץ לפתע לכביש בעקבות כדורו המתגלגל.

למשמע קול החבטה נחפזו חסידים רבים לצאת מבתיהם, ובעודם מתקבצים בבהלה במקום התאונה, נטל מישהו בזרועותיו את הילד שנותר עומד מאובן באמצע הכביש והכדור בזרועותיו, מישהו צלצל להצלה, ואחרים הסתכלו בהשתאות במשאית הגדולה שתחת גחונה נעוצה מכונית הרב כמעט עד מחציתה ומעלה אדים. בעזרת השם הרב יהיה בסדר, עבר מלמול כבוש בקהל בעוד קולות צופר האמבולנס המתרחק מעוררים הדים דווקא לחגים אחרים ולימים של דין ומלכות.

עוד זמן רב נמשכה התאספות בני הקהילה במקום, ואף שהיום החל להעריב לא חדלו תהיות מפי החסידים. מה ראה רבנו לצאת לנסיעה זו דווקא בערב פסח? ומדוע בעצמו וללא שמשו ונהגו הצמוד, שתמיד שמח להוביל את האדמו"ר לאשר יחפוץ? ואותה משאית שנדירה היא כל כך בשכונתנו, מה לה פה? וכי יתכן שאין יד מכוונת בדבר? אין זאת כי אם לקח חשוב יש פה, אלא שהוא עדיין סמוי מן העין, וטוב יעשו החסידים אם ימהרו כעת אל בית הכנסת, יום טוב הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומה שראוי לו להתגלות – בוודאי יתגלה בעתו ואין לדחוק את הקץ.

חלפו להם ימי האבלות הרצופים לחג החירות, התורה שבה וניתנה לעם הנבחר, הצער על חורבן המקדש בעינו עמד, עם ישראל השכים להתחנן לסליחה, ואת היותרת משמחת הקיץ כילו ההכנות ליום הדין. מאורעות הפסח שעבר כבר כמעט נשתכחו מלב כל, אלא שבערב חג הסוכות שמעה חיה גיטל, אשת ר' שלוימה, את בנה הקטן ממלמל דבר שכמעט והפריח את נשמתה מקרבה. אצה רצה אותה אישה יקרה אל בעלה ראש החסידים וגילתה לו את אשר שמעה, והוא מיהר לקרוא לילד ולשמוע ממנו עצמו את העניין. שח לו חיים יוס'ל הקטן לפי תומו, וסיפר על משאית גדולה אשר חלפה מול פניו ברחוב, וקול צופרה כמעט שהחריש אותו. החווירה אמו, ואביו שמר את הדבר.

משחלפו ימי השחוק של פורים וניחוח אביב החל ממלא שנית את הלב ואת הנשמה, שלושים יום טרם הפסח, כינס ר' שלוימה את ראשי הקהל וגילה להם את אשר על לבו. רבנו הקדוש, כך אמר, יאריך הקב"ה את ימיו וישיבו אלינו ממיטת חוליו במהרה, ציווני למלא את מקומו בהיעדרו. אתמול ביקרתיו והפצרתי בו שילמדנו חומרות חדשות לחג הפסח, ובמפורש שמעתי את השם חיים יוס'ל מתמלט משפתיו.

סיפר להם ר' שלוימה את עניין חיים יוס'ל והמשאית, ונמנו וגמרו כולם שאין כאן לא מקרה ולא מזל, אלא בוודאי סימן ואות. הלא בשל מה נתרגשה עליהם כל הצרה הזו? וודאי הוא שהשמיטו בשגגה משהו מהלכות הפסח בשנה שעברה, והצדיק בתומו נשא עליו את עוון הקהילה. שקלו וטרו בדבר, עד שנתיישבה דעתם וקבעו שיש לערוך תיקון גדול, ולמחר מיהרו לקרוא אליהם את בעל בית הדפוס והכתיבו לו את לשון ההוראה החדשה, ואף עיטרוה באזהרות חמורות כמקובל.

צאן הקדושים של הקהילה מיהר לאמץ את ההוראה החדשה, וראשי הקהל ארגנו את האירוע למופת. משאית גדולה נשכרה במיוחד והוצבה במרכז השכונה שבוע לפני החג, וכל בני הקהילה ישבו איש ובני ביתו במכוניתו, והמתינו בהתרגשות לתורם. ר' שלוימה התכבד והיה הראשון ללחוץ על דוושת הגז, ועם ההגה בידו ורוממות שם האדמו"ר מקרעכליץ בגרונו נסע הישר אל צד המשאית, התנגש בה והקפיד היטב על זווית הפגיעה שתדמה ככל האפשר לזווית המקורית בה פגע הרב, לפני שנה בדיוק. הקהל עצר את נשימתו, ור' שלוימה יצא מהמכונית החבוטה ופניו מאירות כאור שבעה זהרי חמה. חדוות התרגשות אחזה בכולם, ובזה אחר זה, כהנים, לויים, ישראלים ואף עמי הארצות עמם מיהרו וקיימו את חוקת ההתנגשות במשאית ככתבה וכלשונה.

אותו הפסח עבר על קהילת קרעכליץ בהתעלות מיוחדת שבקדושה, ולשנה שאחריה, בברכת האדמו"ר האהוב שאף חייך ממיטת חוליו את חיוכו האבהי תוך מלמול חיים יוס'ל מפורש, התכנסו ראשי הקהל שנית ודנו בפרטי המנהג החדש ובשאלות שנתעוררו בעקבותיו. כך נקבע, למשל, כי חייב אדם לקיים את המצווה במכוניתו שלו, ואם אין לו – יקנה מכונית מחברו בהגבהה בקניין מלא על מנת שישיבנה לו לאחר ההתנגשות, ולגבי הנזק הנוסף למכונית החבר, ברור שנוח לו לאדם שתתקיים מצווה בממונו. לעולם יקדים אדם וילמד נהיגה, כדי שיוכל לקיים את המצווה בגופו ולא רק לצאת בנהיגת אביו. תורתנו תורת חיים היא, ועל כן הזקנים והחולים קיבלו היתר מיוחד להפחית את מהירות הנסיעה טרם ההתנגשות לכדי עשרים ושישה קמ"ש ומחצית הקמ"ש (ויש אומרים שמונה עשר קמ"ש בלבד), ובלבד שיכוונו כוון היטב אל מיכלי האוויר של המשאית. ברכה מיוחדת עשו להם על המצווה, והמהדרין שידם משגת שכרו משאיות שבועיים קודם לפסח, ובנותיהם עמלו על עיטור המשאית וקישוטה, ואף קרצפו את הכביש וצבעו עליו במדוייק את נתיב הנסיעה הדרוש. אמנם היו כמה לצים יושבי קרנות, שטענו שאפשר לצאת ידי חובה בנגיעת טמבון קלה בצדו של רכב מסחרי, אלא שעיקר הקהל לא הלך אחריהם ולא דבק בדרך קלות ראש כזו. רבים אף הקפידו ללמוד שלושים יום קודם החג את תורת מכאניקת הרכב והלכות התנועה, כדי שלמכוניתם ייגרם נזק שלדה מדוייק ומהודר שיתבטא בירידת ערך של שבעה עד אחד עשר אחוזים לפחות, על פי קביעת שמאי הרצוי לרוב אחיו. גם תפילת הודיה תיקנו, ובחורי הקהילה נהגו לשנן אותה על פה ולזעוק קטעים ממנה לעבר מכוניות זרות החולפות בקרבתם, לאמור "אנו נוסעים והם נוסעים, אנו נוסעים להתנגש בטהרה, והם נוסעים לדרכם ולהרע". וודאי היה לקהילה, מראשיה ועד אחרון התינוקות של בית רבן, שאילו היו קיימות המכוניות בזמנם של רבותינו הראשונים, היו הם ממהרים לגזור על התקנה בספריהם, ומה יעשו שבעוונותיהם אין בכוחם להחיל את מנהגי הקהילה על כלל ישראל.

והאדמו"ר היקר הוסיף לשכב במיטתו עוד שנים רבות, פניו מאירות בחיוך ושמו של חיים יוס'ל לא מש מפיו.