כשעומדים על סוללת העפר והבטון, רואים את הכפר הסמוך. בתים בבנייה, רחוב צר תלול, עזים, מזבלה. באופק ירושלים. פתאום נפרשת מעל הכל קשת בענן, מלאה, מקצה לקצה. אבל בקטן, מקומי כזה. קצת עלוב. לא מתאפק ומחפש בפינה את הפתק התפור: Made in Palestine.

ילד קטן עם ילקוט וכובע צמר הולך בשולי הכביש הצר, מתכופף, מרים משהו.

סקרן, או זורק אבנים?

תכף נדע.

שלושה בתים, גדר אבן ישנה, טרסות ומסגד - כולם בירקרק זוהר.

כוונת טלסקופית לראיית לילה.

פלוגה שכנה: מוצב קטן, קראוונים, מיכל סולר ובטונדות, על מיכל המים כתוב בגדול: זאבים.

ליד שער הכניסה המעוקם מונח שלט "זהירות זאבים!", מצביע שמאלה. מבט בכיוון החץ מגלה צפרדע זבל וכמה חתולים מנומנמים.

משמאל, קרוב, פסגתו הקטומה של הרודיון, ממול ענני כבשים נדלקים בזהב ואדום, ומימין, למטה, הולכים ונחשפים בתים פזורים, שעד עכשיו טבלו באפלה מוחלטת. עדיין ניגרת מקצותיהם.

יש שרואים את החיים דרך משקפיים ורודים, ויש שרואים אותם דרך שמשה ממוגנת ירי שחטפה אבנים ובקבוק צבע. ורוד.

"מה לעשות, עוֹפְדִים בלילה".

"כן, גם אנחנו" :)

חילופי דברים וחיוכים, ג'יפ צבאי ומונית פלסטינית.

הסנונית מבשרת את האביב, הנחליאלי את בוא הסתיו, וקצינת הקישור - את סוף הקו.

ביי גבר, נתראה שנה הבאה.