דודי גולדמן, כתב המחשבים של ידיעות אחרונות, ריאיין פרופסור כלשהו לרגל צאת ספרו: הפסיכולוגיה של השקר, או משהו בסגנון.

הכתב פתח בסיפורים חביבים בנושא גילוי שקרים בימי הביניים, בשיטות של שריפה, הטבעה וכדומה, המשיך אל הפוליגרף של ימינו, ואז עבר לסדרת שאלות אל המרואיין.

מהי מידת אמינותו של הפוליגרף, מדוע אנשים משקרים, מה הערך האבולוציוני שבשקר, ואז, פתאום ובלי קשר לכלום, באה השאלה הבאה:

"האם קבוצות אידאולוגיות לוחמניות, כמו המתנחלים, נוטות לשקר?"

תשובת הפרופסור לא חשובה.

מה שחשוב הוא, שהשאלה רחוקה מלהיות תמימה, ובעיקר - שהיא עצמה שקרית מיסודה.

להגדיר את כל "המתנחלים" כקבוצה לוחמנית; להניח מראש וללא ביסוס ש"הם" שקרנים; להציג את השאלה לאדם שלתשובתו יש אצטלה אקדמית; להגניב אותה כבדרך אגב; והכי חשוב - לשאול אותה בנימה כזו, שהקורא הממוצע יבין שזו שאלה רטורית.

אין ספק שגודלמן לא מטומטם, ושהוא לא כשל בלשונו.

הוא, והעורך שלו, פשוט מרושעים.

שאלה למר גולדמן ולמר רפי גינת:

האם קבוצות אופורטוניסטיות שוחרות מדון, כמו עיתונאים בידיעות אחרונות, נוטות לשקר רק למען משכורת, או שהם פשוט נהנים מזה?