זהו, כמה אפשר להיות בטטה.

ביום יושב בעבודה, בערב יושב בבארים או יושב וקורא ספר או שוכב ומדבר בטלפון, והמרחק הגדול ביותר אליו אותו אני הולך הוא מהחניה הביתה, ובחזרה. טוב, נו, לפעמים אני הולך אפילו עד הסופר, שזה יוצא איזה 400 מטר, בנדיבות.

עכשיו, יש שני דברים שאני לא אוהב לעשות:

הראשון הוא לקנות דברים שאחר כך שוכבים ללא שימוש (נפלה אופציית המנוי למכון כושר),

והשני הוא לרוץ. מה לעשות. זה לא כיף, זה כואב בכל מיני מקומות, ומעולם - אבל מעולם - לא פגשתי ולו שביב אנדורפין אחד במהלך ריצה.

החלק היחיד שאני נהנה ממנו זה להתמוטט למקלחת הקרה, אבל את זה אני עושה כל בוקר גם בלי ריצות.

אבל, כאמור, כמה אפשר להיות בטטה.

הפתרון נמצא, כרגיל, בדמות פשרה:

לא לרוץ, כי אם ללכת. ללכת אני דווקא די אוהב. אפילו ללכת מהר. זה נעים, זה מאמץ אבל לא קורע, ובעיקר זה חוסך את כל הבירוקרטיות הקשורות לריצה.

אמנם ברגע שקרובי וידידי שמעו על התוכנית נשטפתי בפרץ הבירוקרטיה הבלתי נמנע (פעמיים בשבוע! לא, שלוש פעמים בשבוע! וכל פעם ארבעים דקות! לא, שעה! ושהקצב יהיה אחיד! ותלך גם בעליות! את הדופק חשוב להעלות ! שינוע בין X ל- Y פעימות! ותקנה נעליים טובות! ותקנה חולצות מנדפות!), אבל לא נתתי לזה להפריע לי.

בסך הכל מה, לקום שעה קודם, לצאת מהבית, הלוך, חזור, מקלחת וגמרנו.

אז בשבוע שעבר היתה הפעם הראשונה. יצאתי מהמיטה נאפד גבורה ונחישות, התלבשתי קלות ויצאתי לדרך.

הלכתי על אבן, הלכתי על מדרכה, הלכתי על אקרשטיין, הלכתי על כורכר, הלכתי בעליה והלכתי בירידה, במדרגות, בטיילות ובגנים ציבוריים, ראיתי את הים, שאפתי עשן, האזנתי לציפורים ולאוטובוסים מתעוררים, צעדתי במרץ ובקצב טוב, וחזרתי כולי מרוצה ורטוב.

חלפו 25 דקות.

היום חזרתי על העניין, והחלטתי ללכת רחוק יותר, כי בכל זאת, צריך איזשהי אפקטיביות. חזרתי על תחילת המסלול מהפעם הקודמת, והמשכתי עוד מעבר לנקודת החזרה.

באמת, הלכתי ממש רחוק.

הסתובבתי לחזור, הגברתי את הקצב, וצעדתי חזרה הביתה קוממיות, מלא גאווה כמרקו פולו בשעתו.

הפעם זה לקח 30 דקות.

אני מקווה שאוכל להתמיד בזה, אבל היום כבר הרגשתי בנוכחותו הקרובה של הנורא מכל, האויב הגדול של כל פעילות גופנית באשר היא: השעמום.

זה מ-ש-ע-מם. ואני, מה שמשעמם לי, אני לא עושה. לא מתוך עיקרון, אלא פשוט לא מצליח.

בכיתה ב הפסקתי לעשות שיעורי בית, לא מתוך מרד, אלא מתוך שעמום.

בצבא הכי שנאתי את השמירות. יותר ממסעות, יותר מתורנויות מטבח, יותר מלחטוף ריתוק על איזו שטות. שעמום.

באוניברסיטה נכנסתי (כמעט) לכל ההרצאות בענין רב, אבל התנפצתי על החומות הבצורות של הטקסט-בּוּקס עבי הכרס והמשמימים.

הבעיה היא לא התמדה.

אני מסוגל להתמיד יופי בדברים שמעניינים אותי (סיפור על אהבה וחושך היה אתגר), ונשבר מול עניינים פעוטים ביותר, אם הם לא מספיק כאלה (90% ממה שכתוב בעיתון, למשל).

הבעיה היא חוסר עניין.

מה שיוצא בשורה התחתונה, זה שאני אולי בנאדם מאד מאד סקרן ומעוניין, אבל פדלאה.

יש עצה?